לה פמיליה: ביקורת פרק פתיחת העונה השנייה

העונה השנייה של הסיטקום של ערוץ 10, "לה פמיליה", בבירור נכתבה ונוצרה על ידי אנשים עם כישרונות קומיים מסוימים. לא מעט מהסצנות הן מצחיקות, אבל מה שתסכל אותי במיוחד בצפייה הייתה העובדה שהם יכלו, בעזרת עריכת תסריט קלה, להיות הרבה יותר מצחיקות.

הסדרה מספרת על זוג נשוי (רותם אבוהב ומריאנו אידלמן), שמנסים לנהל זוגיות ומשפחה בעלת ארבעה ילדים (שתי מתבגרות, ילד סנדוויץ' אחד ועוד תינוק). בסך הכל, נשמע כמו קומדיית מצבים נוסחתית סטנדרטית ומהנה, והעונה החדשה היא אכן, פחות או יותר, כזו. אבל גם יש לה לא מעט בעיות.

בעיה עיקרית בסדרה היא הדמויות העיקריות, שנראות לעיתים קרובות מיושנות מדי, "סיטקומיות מדי". המשפחה שמובילה את הסדרה הם אנשים גנריים למדי וחסר להם את הייחוד שיעורר אצל הקהל חיבה. אידלמן הוא בערך כל-אבא-בסיטקום-ישראלי-אי-פעם, ואבוהב היא כל אמא. הסדרה מסרבת לאפיין את הזוג במשהו ספציפי יותר.

[*]

זה בעייתי כי הפרמיס של הסדרה הוא דווקא מגרש משחקים פוטנציאלי לבדיחות מובנות אישיות של הדמויות: כל פרק בנוי בתור מפגש עם הפסיכולוג הזוגי (נורמן עיסא), שמנסה לעזור לגיבורים להתמודד עם חייהם. המיקום והזמן של סשן טיפול זוגי הוא אחד המקומות האידיאליים לתסריטאים לבנות אופי לדמויות בלי להצטרך להעביר אותו בדרך מתוחכמת מדי. עיסא ושני מטופליו אכן מגיעים למסקנות לגבי אופיים, אבל לא מדובר בתכונות אופי שחוזרות במהלך הסדרה: לרגע אחד מדברים על רצונה המוגבר של האם להרגיש נחוצה, אבל מיד אחר כך זה נשכח ופריט המידע על זה על נפשה של הדמות לא משומש או מוזכר לעולם יותר.

לעומת אידלמן ואבוהב, הדמויות האחרות אמנם פשוטות וקריקטוריסטיות אבל הן בהחלט חביבות ונעים לבלות איתם זמן דרך הסדרה יותר. יואב, הבן האמצעי והמוזר, הוא דמות משנית מוצלחת בהחלט, הטינייג'ריות מיקה וליבת (שירה נאור וניב סולטן, בהתאמה) גובלות תמידית בלהיות סטריאוטיפים מעצבנים, אבל מצליחות בסך הכל להצחיק באופן עקבי. אבל גולות הכותרת הן מיקי קם בתפקיד הסבתא הספק-משוגעת ספק-אדירה, ועיסא שמפיח חיים בעזרת משחק קומי ניואנסי וחכם בדמות הפסיכולוג. בהקרנת הבכורה של פרק הפתיחה, הוקרנו לאחר הפרק מספר סצנות מהמשך העונה, שגרמו לי להבין בדיוק את הבעיה הגדולה יותר שמפריעה לי בעונה ובסדרה ככלל. הסצנות כולן הכילו רעיונות קומיים פשוטים אך יצירתיים, שבעיניי עובדים נהדר כתרחישים הומוריסטיים. אחת מהסצנות מציגה את הילד יואב שחוזר הביתה עם אביו לתשואות ועידוד על העובדה שהוא הצליח לקבל אבחון לבעיות קשב וריכוז. זה רעיון מצחיק, שבתחילת הסצנה גם גרם לי לצחוק בקול, אבל הכתיבה המרושלת של הדיאלוגים שמעבירים את שאר הסצנה הקצרה היתה מייבשת.

כתיבת הדיאלוג בסדרה היא גרועה, לא פחות ולא יותר. כל הדמויות מדברות בערך באותו האופן, ללא הבדלים של גיל או אופי והניסוחים של כולן מסורבלים, מגושמים ומיותרים. יש שיגידו שזה לא אלמנט שרוב הקהל ישים לב אליו, אבל בין אם זה במודע או לא, העובדה שהאנשים בסדרה הזו לא מדברים כמו אנשים אלא כמו דמויות מלאכותיות מרחיק את הקהל מהמתרחש, ובכך עושה את המתרחש לפחות מצחיק. אם אנחנו רואים דמויות, שחלק בנו מאמין שהן יכולות להיות אנשים אמיתיים, נקלעות לסיטואציות קומיות כמו אלו, זה יכול להיות קורע מצחוק. אבל מהרגע שהאשליה נשברת על ידי דיאלוגים דלוחים, זה הרבה פחות מצחיק.

בסופו של דבר "לה פמיליה" היא סדרה היא נחמדה. היא מוציאה מהקהל צחוקים מדי פעם. אבל הפוטנציאל הקומי העצום שטמון בה הוא מה שמאכזב, כי היא יכולה להיות הרבה יותר מכך, בעזרת עבודה עם עורך תסריט מוצלח פרק הפתיחה היה הופך לקומדיה טלוויזיונית במיטבה.