Glow: ביקורת סדרה

"Glow” היא סדרת הנטפליקס החדשה של ג'נג'י כהן ("כתום זה השחור החדש "), שמספרת על ההכנות, האימונים והצילומים של תכנית התאגרפות נשים בשנות השמונים. הפרוטגוניסטית היא רות (אליסון ברי, " קומיוניטי", "מד מן"), שחקנית כושלת שלא עוברת אף אודישן, ומחליטה לפנות לסוג חדש של תפקיד. רות' היא כמיטב הדמויות הטלוויזיוניות בלגאן מטורף, ואחד שכתוב נהדר. היא, וכל שאר הדמויות בסדרה הן דמויות אמיתיות, נושמות ופגומות, וכל זה כשהן גם מבדרות בטירוף.

מלבד לחברתה הטובה של רות, דבי (שחקנית התאטרון בטי גילפין), יש גם את הדמות הסימפטית ביותר מבחינתי (אולי נקודת ההזדהות העיקרית של גברים לעולם הזה) - הבמאי של התכנית, סאם סילביה, שמגולם על ידי מארק מאקרון הכריזמטי והמקסים, שמוכר בעיקר בזכות הפודקאסט המצליח שלו. סאם הוא, מעבר לכל הנרקיסיזם והאהבה לקוקאין, בעיקר בודד מאוד, וזה אולי מה שמתניע את החברות שלו עם רות, גם היא בודדה, שמוצגת לאט לאט בניואנסים ובסצנות מרגשות למדי.

[*]

היתרון הגדול ביותר של הסדרה הוא היכולת האדירה של הכותבות לעבוד עם קאסט של המון דמויות (מבעד לשלוש הראשיות שהזכרתי יש עוד מעל לעשר מתאגרפות ומפיק טיפש ומתוק אחד), ולפתח כל אחת ואחת מהן לדמות אנושית, מרשימה ומרגשת. בחלוקה מופתית של זמן המסך בין כולן, ג'נג'י ושאר היוצרות (שסביר שרכשו כישרון זה בעבודה על "כתום זה השחור החדש") מצליחות ליצור דמויות סימפטיות, עצובות וחזקות שהתקשורת ומערכות היחסים ביניהן הן זהב טהור.לסדרה בהחלט יש חולשות דרמטיות. העיקרית בהן היא הטרחנות הקלה שלה. הרבה מהבעיות הפסיכולוגית של הדמויות לא נמסרות בעדינות או בתחכום ודמויות אחרות נוטות להגיד להן (ולקהל) בדיוק מה לא בסדר איתן. זה אולי הכרחי מפאת הזמן המועט יחסית שמוקצב לכל דמות, אבל זה בכל זאת מפריע לצפייה והזדהות מלאה לפעמים. עוד חולשה היא, בשבילי, המשחק של כמה מהשחקנים, במיוחד אליסון ברי.

שני השחקנים הראשיים האחרים, מאקרון וגילפין, נהדרים, כריזמטיים ומרגשים באמת, אבל ברי הולכת קצת יותר מדי לכיוון המוחצן והמוקצן של הדמות שלה לטעמי. יש שיטענו שזה פשוט ייצוג של הדמות הזו, אבל בעיניי זה דווקא פחות מתאים לכתיבה הניואנסית יחסית של הדמות, וראינו את ברי עושה תפקידים קומיים מוחצנים כבר די הרבה, לכן הייתי מעדיף לראות אותה עושה משהו חדש שנראה שיש בה את הפוטנציאל לעשות.

‌יש שיצביעו גם על הקלישאתיות המסיימת בחלק מהדמויות כבעיה, אבל זה בעיני חלק מהבסיס של הסדרה. "Glow" היא מחווה לסטוריטלינג, סיפור אהבה לסיפורים אם תרצו, והיא לא מפלה אף אחת מצורותיה של אמנות הסיפור. היא מצטטת מחזות שייקספיריים מצידה של רות', אבל גם מחבקת באהבה את הסיפורים האקספלויטיביים והנהדרים של אגרוף או של סרטי השלוק המופתיים מהעבר של סאם. הסדרה היא סיפור על דמויות עם תשוקה לספר סיפורים בצורות שונות, וזה גם משתלב בדרמה ובעולם הפנימי שלהם באופן מופתי (התיעוב העצמי של רות', הצדקנות של בטי, הילדותיות של באש שנובעת ממערכת היחסים שלו עם אימו). "Glow" היא סדרה על מספרי סיפורים, והיא גובלת לפעמים בפולחן אופי לעיסוק הזה. אבל כשהיא נשארת צנועה - היא מהנה, חכמה, שנונה ומלאה בהתלהבות ותשוקה.

לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן