Seret.co.il - חדשות טלוויזיה :: בליינדספוט

"בליינדספוט" סיימה לאחרונה את שידורי העונה הראשונה שלה בארצות הברית. בספטמבר 2016, הסדרה תשוב לעונה שנייה וקשה לי להבין מדוע, מפני שהיא כל-כך משעממת. הסדרה מגוללת את סיפורה של בחורה, המשוחקת על ידי ג'יימי אלכסנדר (ליידי סיף בסרטי "ת'ור"), שמוצאת את עצמה לילה אחד יוצאת מתוך מזוודה בכיכר טיימס ולא זוכרת דבר על עצמה או על עברה. מהר מאוד, ה-FBI מוצאים אותה, והיא הופכת למרכזה של חקירה מורכבת. זה נשמע כמו קונספט מעניין, והנושא של אובדן זיכרון הוא אמנם נושא שנחקר לא מעט, אבל לדעתי עוד לא מיצינו אותו.

כמה חבל שהסדרה הזו בוחנת נושא זה באופן כל כך לא מעניין. כל הדיאלוגים בסדרה, כל נקודות העלילה, כולם כתובים רע ובאופן חובבני. הכול קלישאתי וגנרי- עוד סצנה שבה הבחורה החזקה מתווכחת עם השוטר המסוקס כי היא רוצה לצאת עם כולם לקרב והוא רוצה שהיא תישאר במקום בטוח. עוד רמזים לרומן בין השניים. עוד קשקושים שנשמעים קצת כמו דיבורי מדע, אבל ברור לגמרי שהקשר ביניהם למדע מקרי בהחלט. הסדרה עוקבת אחרי כמות כה רבה של קלישאות, בליווי שורות דיאלוג משעממות וקלישאתיות גם הן, שלעיתים קרובות נראה שמה שמחבר בין סצינה לסצינה הבאה וקובע מה יקרה עכשיו הוא רנדומלי לחלוטין.

הרי אין דבר אחר שקובע את הסדר הנרטיבי. הדמויות משעממות, חסרות כל אופי, והמוטיבציות שלהן מעורפלות לחלוטין - לכן הן לא יכולות להניע שום עלילה, ולכן גם בלתי אפשרי כמעט להזדהות איתן. אין אפילו קו נרטיבי חיצוני לדמויות. זה פשוט כמה אירועים אקראיים שקורים אחד אחרי השני, אירועים שראינו כבר מיליון פעם בסדרות אחרות ומבוצעים באופן משעמם מהרגיל.

חלק מהסיבה שהעלילה והטקסט מרגישים לי כה משעממים, הוא שנראה שגם השחקנים חושבים כך. אין שום ניסיון או חצי ניסיון להפיח חיים בדמויות ובתסריט הזה, גם אם קשה להאשים את השחקנים כשהתסריט כבר מת לחלוטין מהסצנות הראשונות. אפילו ג'יימי אלכסנדר, שבדרך כלל מהווה מכונת כריזמה, נותנת כאן הופעה משעממת וחלולה. היא מדקלמת את המילים שנכתבו לה כמו ילדה בכיתה ג', שמתקשה לזכור עד הסוף את השטויות הקיטשיות שהמורה כתב. היחידה שקצת מנסה היא אשלי ג'ונסון, וגם זה בקושי.

אולי אתם תוהים למה אני זוכר את כל הדמויות רק בתור שמות השחקנים שלהם, וזה כי הן אכן כל-כך חלשות. כמו שציינתי קודם, הם כולם יצורים חסרי אישיות, והאישיות המועטה שיש להם היא בדרך כלל ארכיטיפ דמות כלשהו. השוטר החתיך הוא כל שוטר חתיך שראיתם בסדרה, הבוסית הקשוחה היא כל בוסית קשוחה, הנבל הפסיכופת הוא כל נבל פסיכופת, והבחורה החביבה והמקסימה היא פשוט בחורה חביבה ומקסימה.

[*]

לפי מבט שטחי על הקאסט הראשי, הייתי עוצר כאן ולפחות משבח את הסדרה על הפרוגרסיביות המגדרית שלה, ונראה שאכן יש כאן לפחות כוונה כלשהי ליצור כזו- הדמות הראשית היא אישה וחוץ ממנה יש עוד 3 נשים בקאסט, אחת מהן אפרו-אמריקנית ובתפקיד משטרתי בכיר. אבל נדמה לי שגם הכוונה הזו נגוזה מהר מאוד, כי בכל כמה סצנות העריכה מחזירה אותנו, לפעמים בתור מעברון, לכמה שוטים מחפיצים במיוחד של גופה העירום והמקועקע של הגיבורה שלנו.

עוד הרגל מגונה של העריכה בסדרה הזו הוא הקצב המהיר של החיתוכים. אין רגעים של שתיקה בין שורה של דמות אחת לתשובה של דמות אחרת, הקאטים מהירים מאוד ומורגשים מאוד, וזה מפריע לצפייה בפרקים. זה רק גורם להרגיש עוד יותר כאילו כל מי שמעורב מיהר לסיים עם זה כבר ולקבל את הצ'ק שלו, לכן השחקנים והעורכים מזרזים את התהליך.

לא עוזר לסדרה גם כמה שהיא מזכירה את "בית הבובות", הסדרה המד"בית והמשמעותית יותר טובה של ג'וס ווידון. שתי הסדרות עוסקות בדמויות שמחקו להן את הזכרון וכמה והאם הן עדיין זוכרות. שתי הסדרות שואלות לעיתים שאלות דומות, אבל "בית הבובות" היא ללא ספק זו שעונה עליהן באופן מעניין. "בליינדספוט", לעומתה, היא סדרה משעממת, קלישאתית וחסרת תשוקה.