שובר מסך: סדרות הטלוויזיה שעשו לנו את השנה

9. אורי ואלה (עונה 1)

בתוך התעשייה העולמית המתפתחת בקצב עצום של טלוויזיה איכותית, יוצרים ישראליים מצליחים גם הם להביא למסך הקטן עולמות אישיים, חכמים ומפותחים ו"אורי ואלה" היא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך שקבלנו לאחרונה. דינה סנדרסון משחקת וכותבת כאן, ומספרת דרך הומור ניואנסי ודרמה אנושית על החיים שלה, על החיים של אבא שלה ועל מערכת היחסים שלהם. מדובר בסדרה מחממת וקורעת לבבות, שמתזזת נהדר בין השניים.

8. סאות' פארק (עונה 20)

העונה האחרונה של סאות' פארק נחשבת בעיניי רבים לנפילה מקודמתה, אבל בעיניי היא רק ממשיכה במגמת ההשתפרות. כמו בעונות הקודמות, היוצרים מאט סטון וטריי פארקר ממשיכים לירות שנינות על כל מה שמעצבן אותם באמריקה ובעולם. במספר העונות האחרונות הם התחילו ליצור את הפרקים במהלך השבוע שלפני שידורם כדי לתת להם תחושה עכשווית ולספק טייק על אירועים חדשותיים מיידיים, והחלק מעונה 19 התחילה גם מגמה של בניית סיפור עונתי ארוך טווח.

אם העונה הקודמת התנסתה בתחום הזה בהצלחה, השנה "סאות' פארק" הצליחה לאזן בשלמות בין עדכניות לסיפור הרחב, ולהשתמש בחדשות כדי לחזק את העונה ככלל. עוד שכלול מעל העונה הקודמת הוא ההידוק שבה הנושאים הקבועים מוצגים בה- עונה 20 התעסקה בנוסטלגיה המוגברת שלנו כחברה לאחרונה, ולעגה לה בחוכמה ואכזריות, בעודה בונה את הלעג המבריק הזה בעזרת המיקס המהונדס היטב בין חדשות לבין מבנה עונתי קבוע מראש.

7. קימי שמידט (עונה 2)

קומדיית הנטפליקס ההזויה הזו היא פרי מוחה של התסריטאית טינה פיי המצויינת ("בחורות רעות", "רוק 30") והיא מספרת על חייה של קימי שמידט, בחורה שחולצה מבונקר לאחר 15 שנה, בו היא שהתה כי שיקרו לה שבחוץ העולם נגמר. בעונתה השנייה הסדרה המשיכה להציג עולם אבסורדי וקורע מצחוק, והתחילה גם לפתח ולעבוד על הדמויות והצד הדרמטי שלה. העונה היא יצירת כיף טהור שעושה את זה כל כך טוב שאי אפשר שלא להעריך אותה גם כמשהו מעבר לזה.

6. Stranger Things (עונה 1)

זו כבר סדרת הנטפליקס השנייה מתוך השלוש ברשימה, וזה בהחלט אומר משהו על הטעם שלי, אם לא על נטפליקס כספקית תוכן. הסדרה הזו תוארה לא פעם בתור "הומאז' לסרטי שנות ה-80 או "מסע נוסטלגי", והיא בהחלט כזו, אבל זו בעיניי דווקא החולשה שלה. אין לי שום בעיה עם נוסטלגיה, אבל "סטריינג'ר ת'ינגס" מסתמכת על זה יותר מדי, פעמים קרובות על חשבון של בניית דמויות או הפחדה אפקטיבית. בכל זאת, כשהיא לא מרפררת בטרחניות לשפילברג, מדובר בסדרה נהדרת. היא הביאה לנו נפשות כמו ננסי, שהיא בעיניי הדמות הטלוויזיונית המקורית הטובה ביותר של השנה וגם שאר האנשים סביבה בנויים היטב על ידי התסריטאים, ומשוחקים נהדר. מערכת היחסים שלי עם הסדרה משונה במקצת, כי האספקטים שנדמה שרוב האינטרנט העריך בה הפריעו לי (המשחק הגימיקי של וינונה ריידר, ההומאז'ים המוזכרים לעיל ועוד), אבל מצאתי בה מספיק דברים נהדרים אחרים כדי שהיא תיכנס לרשימת הפייבוריטים שלי לשנה הזו.

5. מראה שחורה (עונה 3)

סדרת האנתולוגיה המד"בית הזו היא מדוברת ואהובה כל-כך שכל פתיחה שאכתוב כאן עליה תהיה קלישאת ביקורות. יש לי הרבה בעיות רציניות עם העונה החדשה הזו, העיקרית בהן היא העובדה שהסדרה איבדה בעיניי פוקוס והפכה לפרקים נפרדים ולא מקושרים, טובים ככל שיהיו כשלעצמם. בכל זאת, ששת הפרקים החדשים הללו, בתור יצירות נפרדות, עדיין עובדים נהדר ומהווים מדע בדיוני מופתי. הדרכים המזעזעות והרגשיות בה הסדרה מהרהרת על העולם שלנו מצליחות כל פעם מחדש לגרום לי לחשוב ולהרגיש הרבה.

4. ווסטוורלד (עונה 1)

הסדרה המבוססת על הסרט באותו השם, שמבוסס על הספר באותו השם, היא מערבון מד"ב שמזכיר במקצת את "פיירפליי". ג'יי ג'יי אברהמס וג'ונתן נולאן מביאים סיפור על פארק שעשועים שמדמה את המערב הפרוע בו יש "רובוטים" בעלי אינטליגנציה מלאכותית שנועדו לספק את צרכיהם האלימים והברוטאליים של אורחי הפארק העשירים. הסדרה מפתחת באיטיות ובמיומנות מסתורין ומציגה, בצורה שרק טלוויזיה יכולה, עולם גדול ומלא בדמויות שונות, כל אחת מהן בעלות עולם פנימי עשיר. "ווסטוורלד" היא דוגמא קלאסית לצורת האמנות והסיפור שטלוויזיה יכולה להיות ומדיומים אחרים לא.

3. פליבג (עונה 1)

מבית אמאזון וה-BBC "פליבג" מספרת על חייה של צעירה בריטית גסת רוח, אחת שקשה לתאר אפילו את קצה המזלג של האופי שלה. ניתן לראות את הסדרה כמראה ל"קימי שמידט" - שתי הסדרות מספרות על נשים צעירות ואקסצנטריות בחיים המודרניים, אבל בעוד קימי, כסדרה וכדמות, מתייחסות לעולם האבסורדי שלה בפנים מחייכות, "פליבג" היא הצד הציניקני והמשונה עוד יותר של המטבע.

גם העולם המקיף את הדמות הוא מטורף לחלוטין, והתערובת בין שלל הדמויות הלא בריאות נפשית במיוחד הללו יוצרת פנינים קומיות. עוד יתרון של מדיום הטלוויזיה על הקולנוע הוא העובדה שיש בו, משיקולים כלכליים ופרקטיים בעיקר, יותר מקום ליצירות נישתיות והזויות כאלו. ומזל שכך, כי אחרת לא היינו מקבלים את התענוג המבלבל הזה.

2. גירושים (עונה 1)

משום מה, פיסת הטלוויזיה הנהדרת הזו היא מאוד לא מדוברת השנה, וחבל כי היא באמת אחד הדברים המרגשים והמטלטלים ביותר שיצא לי לראות במסך הקטן. "גירושים" מספרת על הליך הגירושים האיטי והקשה של זוג אוהב לשעבר, ומצליחה להישיר מבט אינטימי ומלא אהבה וכאב אל הסיטואציה המורכבת הזו, ואפילו להצחיק ולבחון תפקידי מגדר מדי פעם. כל פרק שהספקתי לראות השפיע עליי רגשית ונשאר איתי להרבה זמן אחרי הצפייה, ואני מצפה בקוצר רוח לעונה השנייה.

1. בוז'אק הורסמן (עונה 3)

בעונתה השלישית והטובה ביותר עד כה, סדרת האנימציה המלנכולית הזו באמת יכולה לקבל בעיניי את התואר הנדיר "יצירת מופת" טלוויזיונית. זה אולי נשמע קצת מצחיק, כשמדובר במבט על הוליווד בגרסה בה חלק מתושבי העולם הם חיות אנתרופומורפיות, אבל מדובר בבחירה סטייליסטית מתעתעת במכוון: מה שנראה כמו קומדיה חמודה לכל המשפחה, נחשף במהרה להיות יצירה אקזיסטנציאליסטית למבוגרים בלבד.

בניית הדמויות בסדרה היא פשוט מעוררת השרא: הדמות הראשית, בוז'אק, הוא סוס, כוכב סיטקומים לשעבר ואלכוהוליסט נרקיסיסט ומדוכא בהווה שמורכב משכבות סבוכות של פגיעות ודושבאגיות, וביחד כולן יוצרות נפש מרשימה ומעוררת הזדהות. הוא וקאסט דמויות מורכב ומרגש לא פחות שמקיף אותו נאבקים במהלך הסדרה להשיג אושר ותכלית. אם זה נשמע כמו משבר קיומי בצורת סדרה על סוסים, זה פחות או יותר מה שזה, אבל המשבר הזה הוא תענוג לצפייה שמטלטל את הצופים וגורם להם לשקול מחדש, כמו שרק הטלוויזיה הטובה ביותר מצליחה, לשפר את חייהם.