נרקוס עונה שלישית: ביקורת

העונה השלישית במספר של "נרקוס" מבית היוצר של נטפליקס, הגיעה אחרי שתי עונות מוצלחות במיוחד עם קהל צופים גדול, שחיכה בהתרגשות משהו לעונה החדשה, בידיעה שלפחות במישור אחד תהיה שונה מקודמותיה; פבלו אמיליו אסקובר גוויריה, שהיה הלב הפועם של העונות הקודמות, סיים בהחלט את תפקידו בסדרה.

משנגמר מה לספר על פבלו הסדרה עוזבת את ביתו ואת מדיין, אבל לא את קולומביה, ועוברת להתמקד במי שבעבר עבדו אתו – הקרטל של קאלי. בראש הארגון ניצב חילברטו רודריגז – האח הבכור והבכיר ברביעית הסוג-של-אחים שמנהלים את הקרטל, המהווה את הראש, הפנים, היד הלוחצת ובאופן כללי, מי שפוגש את העולם בשם הקרטל. לצדו ניצבים מיגל, אחיו – מי שנמצא בצלו הכבד והגדול של הראש, צ'פה – האחראי על פעילות הקרטל בניו יורק וללא ספק הקלף המשוגע שבחבורה, ופאצ'ו – הצעיר, הפרובוקטור וחובב שפיכות הדמים המובהק מבינם.

[*]

בניגוד לאיך שדברים התנהלו אצל מר אסקובר, מעדיף הקרטל החדש להשאיר את עבודתו ואת ראשיו בין הצללים, כפי שלמדנו עליהם כבר בעונות הראשונות. אבל כבר בתחילת העונה החדשה ההעדפה הברורה לאחורי הקלעים כבר לא מתאפשרת, כשבהיעדרו של אויב העם מספר אחת, כל אורות הזרקורים הופנו אליהם בתור הקרטל הגדול החדש.

אז מה יעשה הקרטל כשהוא נדחף ונבעט לקדמת הבמה? טוב, אם תשאלו את חילברטו, הוא יזמן את כל הארגון כולו למסיבה מרשימה, ושם יכריז קבל עם ועדה כי הם עומדים לצעוד בדרך גדולים - כמו ג'וזף קנדי האב – ובמניפולציות על גבי מניפולציות, להכשיר את כספם על צורותיו השונות, ולהיפטר מכל העיסוקים הפחות חוקיים שלהם, נניח, סחר בקוקאין. עסקה חגיגית בחסות הממשלה הקולומביאנית.

מול השאיפה המרשימה שלהם לנקות את הידיים, עומד לא אחר מאשר פניה – הסוכן האמריקאי שלא מפחד ללכלך את ידיו על מנת להוריד את הקרטלים האלימים והמסוכנים של קולומביה. לצדו בהמשך העונה יעמוד גם חורחה סלסדו – ראש האבטחה של הארגון, והמצפן המוסרי של הסדרה, שעבר צד והפך לאחד המלשינים החשובים במלחמה בקרטל של קאלי.

במאבק בין החוק לפשע בעונה השלישית של הסדרה, היה מעט מאד עניין. כלומר, הסדרה השכילה להשתמש בכל הכלים הקולנועיים שברשותה כדי לייצר מתח ודרמה, אבל הסיפור עצמו היה קצר ומהיר, דל מאוד, מרובה בהצלחה חד צדדית מעייפת ועמוס בדמויות שלא מצליחות לכבוש את המסך ואת הקהל כמו שעשתה הדמות של פבלו אסקובר.

העונה התגלגלה באנמיות, בלי אף דמות מרכזית או סיפור שבנוי בצורה מלאה. בין אם אלה האחים רודריגז, שלכל אחד מהם הפוטנציאל להפוך למסמרי הערב, אבל אף אחד מהם לא מקבל מספיק זמן או מספיק סיפור כדי להתגבש ולהתמצק ולהפוך למשהו שראוי להעמיד בראש סדרה כזאת. או בין אם זה פניה, שבכל גזרה אפשרית מאכזב: גם ממשיך בדרך המעיקה של לעבור על החוק כדי לשמור על החוק, וגם זוכה לצאת מזה נקי כפיים, בלי צורך להסתכל יותר מידי מאחורי הכתף בסיומו של הסיפור.

[*]

לפעמים נראה שאפשר לתלות את האשמה בבחירה תמוהה של הסדרה להישאר קרובה לסיפור כפי שהתרחש במציאות. אם ברמת הסיפור ואם ברמת הוויז'ואל, הבחירה לנהל את הסדרה כך יצרה מצג מגמגם, לא מאד מעניין, ולפעמים אפילו מרושל – דוגמת החלפת בגדים שערורייתית שהגיעה נטולת הסבר, רק לצורך הדמיון לצילומי הארכיון המקוריים.

מאיפה שלא תסתכלו על זה, לעומת הרף שהציבו שתי העונות הקודמות או בלעדיו, העונה השלישית לא מצליחה להצדיק את קיומה. חוץ מכמה רגעי מתח באמת מעוררי דופק, לא קיבלנו שום רגע או דמות יוצאי דופן. גם בפני עצמה, כסדרה שעוסקת באחד מהסיפורים היותר רוויים בדרמה, מתח ודמויות גדולות – היא מצליחה להפוך את כל המשתתפים בו לקטנים, לא מעניינים, פשוטים ומופשטים. אולי כדאי לצפות שוב בשתי העונות הראשונות, ולקוות שהעונה הרביעית – שעוברת לחוארז, תעשה עמנו חסד ותציב משהו אחר על המסך.