אני חסיד, באופן כללי, של סרטי "הזדמנות שנייה". כנראה שאני טיפוס קיטשי בכל הנוגע לזה. הביקורות לא אהבו את הסרט הזה, ואני מבין למה, אם כי לא מצדיק את זה. מדובר בסרט טוב וראוי. אבל למה להקדים את המאוחר?הסרט מתחיל בסצנה בשדה התעופה. ג'ק קמפבל (ניקולאס קייג') נפרד מחברתו (טיאה ליאוני המהממת) לצורך נסיעה לסטאז' של שנה בעסקים בפירמה ידועה בלונדון. היא מנסה לשכנע אותו בשדה התעופה לזנוח את הסטאז' היוקרתי, ולהישאר עמה, על מנת שיוכלו להמשיך את חייהם ביחד. הוא מנשק אותה, ומבכר בכל זאת להמשיך בקריירה שתכנן. כעבור 13 שנה הוא ברוקר מצליח ומנהל בכיר בפירמה ניו יורקית. הוא לבד, יוצא עם נשים רבות, ונהנה מכל רגע - או כך לפחות הוא סבור. פגישה מקרית עם צעיר שחור (דון צ'יזל), ששודד מינימרקט בעיר בערב חג המולד, משנה את חייו. הוא מתעורר בבוקר המחרת ליד חברתו, ומגלה שכאילו לא עזב אותה מעולם - הוא נשוי לה מזה 13 שנה, ואב לשני ילדים, העובד בתור איש מכירות פשוט בפרברי העיר, בעוד שהיא עוסקת בפעילות התנדבותית-משפטית. בשביל איש העסקים המצליח מיקומו החדש נראה כמו הסיוט הגרוע ביותר. או שמא לא כך הדבר?
פרסומת
הסרט עובד על כל הנוסחאות המוכרות, ועם זאת מצאתי עצמי נהנה. משחקם של ניקולאס קייג' (אליו אני מכור כבר מגיל צעיר) ושל טיאה ליאוני טוב מאד, והכימיה ביניהם מורגשת. הבימוי חסר השראה, אם כי מדויק ויעיל למדיי. מה שמעניין בסרט הוא הסיטואציות אליהן נקלע ג'ק, והמחשבה שהוא מעורר בצופה: "מה אם הייתי בוחר בנקודת זמן מסוימת אחרת? היכן הייתי כיום?". הסרט מנסה להראות שלא תמיד מאוחר לשנות, ושגם אם חייך לכאורה מתגלגלים באופן מסוים, הנראה לך רע, הוא לא חייב להיות בהכרח כזה, אלא יכול להיות אפילו טוב בהרבה ממה שחשבת.הסרט כולל מסרים בדבר ערכי המשפחה ובדבר הזוגיות - דבר שנראה בעולמנו העכשווי פחות נוצץ מתמיד, היות וזוהרו הועם בעולם המודרני. ויש בסרט קסם מסוים - והרבה ממנו, אני סבור. הוא מנסה להראות שמחשבים ועסקים אינם יכולים להחליף קשר טוב אמיתי; ששעות עבודה מרובות אינן תחליף טוב לזמן איכות עם המשפחה; שאין דבר אמיתי שמקשר באמת בקצב החיים המטורף ובמה שנתפס בעינינו כ"הצלחה" ובין הצלחה אישית. כך ייחודו של הסרט, שכמו רבים וטובים לפניו, ממשיך ושואל: "מה אם... ?".