אחרי שתי דקות מתחילת הסרט, הרגשתי שמתעורר בי רצון לזרוק את השלט על מכשיר הטלויזיה בזעם. לא הבנתי מה רוצים ממני לעזאזל בסרט הצרפתי הזה. למזלי, המשכתי לצפות בסרט, שהסתבר כמענג, חכם ונפלא.עלילת הסרט סובבת סביב 6 דמויות בעיקר. נהג של מעצבת אופנה עם שגיונות, יוצא עם מלצרית, המתאהבת בחברו הטוב, שהנו שומר ראש של בעל בית חרושת נפוח ואידיוט, המתאהב בשחקנית תיאטרון, בשעה שהוא נשוי למעצבת האופנה לעיל.
פרסומת
הסרט אורג סיפורים אישיים של כל אחת מהדמויות, ומצליח ליצוק תוכן ועומק לכל אחת מהן. הוא מטפל יותר מכל בחברה בה חיים אנשים, ועד כמה החברה הזו חונקת אותם להתנהגות בקודים מסוימים ולסגירות בפני אנשים שונים מהם. הסרט מראה לנו, כיצד אנשים הפוגשים אנשים אחרים מתנהגים בעיקר בשתי צורות: דוחים את השונה, או מנסים לכפות עליו את דעתם כדי להתאימו להם.ועם זאת, בכל דמות מגלים בקיעים. האידיוט הנפוח אינו בהכרח אידיוט, אלא נאיבי ומקסים במידת מה, ואילו השחקנית השכלתנית בה הוא מתאהב מתגלה כבעלת חוסר אינטליגנציה רגשית. כמו כן אנו מתוודעים לסיפורו של שומר הראש הקשוח, הכבול כל כך ברווקותו ההוללת, עד שהוא מחמיץ את האהבה היחידה והאמיתית שמוצעת לו באמת. כן מעניין סיפורה של מעצבת האופנה הקשה, המאוהבת בחיות ומסוגרת בעולמה הצבעוני והמטופח, בשל חששה ממערכות יחסים עם אנשים, ומהאפשרות שתיכווה במסגרת מערכות אלה. אלו רק חלק מן הסיפורים וההגיגים שהסרט מעלה, ובאמצעות מצבים קומיים לכאורה, הוא מנסה להראות לנו עד כמה חיינו הם אבסורד לעיתים, ועד כמה קשה לעשות שינוי קל שבקלים, שאמור לגרום לנו אושר אמיתי.
הסרט אינו לכל אחד. כדרכם של סרטים צרפתיים, המסרים חבויים בין השיטין. כדרכם של סרטים זרים, הוא אף נעדר אמצעים, ומתבסס, רובו ככולו, על התסריט המבריק והמעניין שכתבו אניס ז'ווי (שאף ביימה ושיחקה) וז'אן פייר בכרי (שאף שיחק). מי שאוהב סרטים הוליוודיים (וברור שאין בכך כל רע) ונרתע בעבר מסרטים אירופאיים המבוססים על דיאלוגים, עלול להתענות בסרט זה.אבל מי שאוהב סרטי דיאלוגים טובים, עם קמצוץ של פארסה, ואוהב סרטים חברתיים, עשוי למצוא סרט למצוא כמותו במחוזותינו. ולדעתי, שווה צפייה.לסיכום: יפה, משוחק היטב, מעניין, בעל אמירה חברתית. 9 בסולם יגאל.