הבושה המרכזית בסרט "בושה" היא הקהל הבורגני המשמים שנכח בהקרנה ביום שישי בערב ביס פלאנט ברמת גן. תמיד זאת חוויה מעניינת לצפות בסרט לכאורה נועז ושערורייתי עם קהל מסוקרן שלא באמת מעניין אותו קולנוע איכותי ורציני. קהל שמעדיף לראות שערוריות ארוטיות בשקל כמו "אינסטיקנט בסיסי" אבל כשסוף כל סוף מגיע סרט איכותי שעוסק במין בצורה לא זולה הוא לפתע מזועזע. גברים יקרים, לא רק לכם יש בולבולים. נשים יקרות לא רק לכם יש ואגינה וחס ושלום - יש הומואים בעולם והם מתנשקים ומקיימים יחסי מין.מלכתחילה לא ברור למה אותו קהל שיצא בהפגנתיות מהאולם תוך כדי האשמות שהסרט משעמם או שמדובר בפורנוגרפיה בכלל טרח לקנות כרטיסים דווקא לסרט הזה ולא ל"מלון מריגולד האקזוטי". התשובה היחידה היא שילוב של חרמנות, מציצנות ועבודת יח"צ טובה. אז הסרט "בושה" רחוק מלהיות "בושה" והקהל שמתכנן ללכת אליו צריך להתכונן לויה דולורוזה עמוסה בייסורים שגיבור הסרט המכור למין עתיד לעבור. מסע עמוס במפגשים ריקניים עם נשים ללא שמות, אוננות וניסיונות כושלים לנהל מערכות יחסים אינטימיות אמיתיות עם רגשות.
פרסומת
לא סתם הופעתו של כוכב הקולנוע מייקל פסבנדר זיכתה אותו בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל ונציה 2011. נדיר לראות שחקן במעמדו מהלך עירום וחושף את איבר מינו (המרשים יש לציין) לא פעם אחת ולא פעמיים. הוא אפילו מטיל את מימיו מול המצלמה ולפני הקהל המופתע. פסבנדר נותן ב"בושה" הופעה בלתי מתפשרת בכל קנה מידה. אז כן, יש כאן תחושת מציצנות וכולנו קראנו על כוכבי קולנוע שהתמכרו לסקס כמו מייקל דאגלס או דיוויד דוכובני ובעולם שלנו המין הוא הדבר הכי נגיש אם זה באינטרנט או במועדונים המיועדים לכך.בעזרת עבודת בימוי קפדנית וסגפנית סטיב מקווין הבריטי יצר סרט קולנוע נועז המתאר את מעלליו של ברנדון, גבר ניו יורקי נאה, מצליח, ובעל התמכרות למין. הוא מבלה את מרבית שעות היום במחשבה על מין, אוננות בשירותים, מול המחשב בבית ובעבודה. הוא מבלה במפגשים ריקניים עם זונות או נשים הנקרות בדרכו, אשר ההנאה מהם נגמרת בדיוק יחד עם האקט עצמו. הוא לא מסוגל ליצור קשרים אינטימיים עם הנשים שהוא באמת מחבב והקורבן המרכזי שלו היא אחותו הצעירה שמפתיעה ומגיעה לביקור פתאומי אחרי שלא ענה לטלפונים שלה.
הביקור של האחות הצעירה שסובלת גם היא מלא מעט בעיות, עמיתה לעבודה שברנדון מפתח כלפיה רגשות שהן מעבר לחרמנות רגעית והתחושה שהעולם בולע אותו מאלצים אותו לראשונה להתעמת לא רק עם ההתמכרות שלו למין, אלא גם עם הזכרונות המשותפים מהעבר ועם ההיסטוריה הכואבת שלו ושל אחותו. את האחות הצעירה, זמרת הברים, מגלמת קארי מוליגן המבצעת כאן גרסה מדכאת במיוחד ל"ניו-יורק, ניו-יורק". בהופעה נועזת וחושפנית לא פחות משל פסבנדר היא יוצרת דמות שברירית של צעירה אבודה בחיפוש נואש אחרי אהבה והיא מגיעה למצוא את הדבר שלו היא הכי זקוקה אצל האדם הכי קרוב פיסיולוגית והכי מרוחק רגשית שהיא מכירה."בושה" הוא סרט סוחף ומרגש. כדי ליהנות ממנו צריך להכנס לקצב האיטי, למלנכוליה השורה עליו ולנועזות הלא שגרתית. פורנוגרפיה זה לא, כי הסרט לא יגרום לכם להנאה מינית אלא בדיוק להפך. התמכרות זה לא דבר נעים - לא לסמים, לא לאלכוהול וגם לא לסקס. ולכן לא מדובר בסרט צבוע ושמרני כמו ש"ליברלים" שונים יזעקו. זה לא סרט נגד סקס הוא נגד התמכרות לסקס. הוא בעד סקס ובעד שיהיו בו רגשות בדיוק כמו בסרט אחר בשם "שורטבאס" שהלך הרבה יותר רחוק וחגג את המיניות של גיבוריו על שלל נטיותיהם.השאלה היא האם אתם האנשים הנכונים כדי לצפות בסרט מסוג זה שדורש מהקהל שלו להיות פתוח לחזון קולנועי ייחודי. אם אתם רוצים לראות משהו בנאלי ושמרני לכו "לחברים עם ילדים" ואל תפריעו למי שכן הגיע לצפות בקולנוע איכותי אמיתי.
סרט אוירה איטי על גבר שמכור למין. גיבור הסרט לא מצליח ליצור הזדהות כלשהי עם הצופה ואף ניכור. קארי מליגן ("דרייב") נפלאה כרגיל. אפשר לוותר אא"כ אתם סטודנטים למשחק.