כבר שנים שהוליווד נועצת את שיניה בסיפורי ערפדים, החל מדרמות נעורים, סרטי אימה וקומדיות שחורות, כרגע מגיע גם סרט אנימציה חביב אך נטול דמיון ודי משעמם. "מפלצת של מלון" מגולל את סיפורו של הרוזן דרקולה בתור מנהל מלון אשר מהווה מקלט לכל אותן מפלצות שהקולנוע לימד אותנו לפחד מהן. אבל כפי שאנחנו למדים בסרט אותם יצורים מפחדים מאיתנו הרבה יותר. חבל שמאחורי בסיס זה נותר סרט שלוקה בחוסר מקוריות ומחוויר לצד עמיתיו מבית פיקסאר.לאחר שתושבי כפר מקומי רצחו את אשתו במאה-המי-זוכר-כמה, הרוזן דרקולה (אדם סנדלר) נשבע להגן על בתם המשותפת מייביס (סלינה גומז). מאז הוא מתבצר בין קוטלי טירה מבודדת אשר משמשת כמלון ומפלט לאנשי הזאב נרגנים, פרנקנשטיין עם לב של זהב, איש בלתי נראה ואף קווזימודו בתור שף שנראה יותר כמו ספין על רטטוי. היום מייביס סופסוף מגיעה לגיל בגרות, 118, ורוצה לגלות את העולם הגדול אשר הוסתר ממנה. דרקולה המתנהג כמו אמא פולניה מאשר ערפד, משכנע אותה כי בני האנוש הם מרושעים. הבעיות צצות כאשר תרמילאי אנושי צעיר מגיע בטעות לבית מלון וכמובן משנה את הכל.
פרסומת
במחציתו הראשונה של הסרט מוצגים לנו שני נושאים דומיננטיים: האירוניה שבהצגת המפלצות המפורסמות ביותר כלא מזיקות ואף משעשעות וההתנגשות בין התרבות הגותית עליה שמר דרקולה ותרבות הפופ המודרנית (כן, בסוף הם שרים ראפ). ואכן, תחילתו של הסרט מצליח להצחיק ולמרות שהאנימציה לא משתווה לאולפנים היריבים, הסרט נראה כמתחרה ראוי. אבל בכל סרט מגיע הרגע שצריך לבנות עלילה, וכאן "מפלצת של מלון" נופל. הסרט מתמלא באירועים שלא באמת מצליחים ממש להתחבר ונותנים תחושה של רצף סיקוונסים נדושים.אדם סנדלר דווקא מצליח להתעלות על הטייפ-קאסט הגס והילדותי הרגיל שלו. לצידו ניצב אדם סמברג (בנו ב"זה הבן שלי") בתור ג'ונתן התרמילאי בן האנוש. סלינה גומז מגלמת את מייביס, ביתו של דרקולה ומושא אהבתו של ג'ונתן. השחקנית בת העשרים מציגה את דיבוב מוצלח כבת היחידה. כמו כן, ההפקה הביאה כמה שמות גדולים כגון סטיב בושמי, קווין ג'יימס, דיוויד ספייד וסי לו גרין, אולם דמויותיהן כל כך זניחות שאפילו לא תשימו לב מי מדבב מה.
"מפלצת של מלון" מגיע לאקרנים בארץ ובחו"ל לאחר הקיץ מסיבה מסוימת, הסרט פשוט לא מתקרב לרמתם של סרטי האנימציה של האולפנים המתחרים. תקוות סוני שהקהל ינהר כי אין תחלופה ראויה הוכיחה כמוצלחת, כן שהסרט כבר גרף 42 מיליון דולר בסופשבוע הראשון שלו בבתי הקולנוע בצפון אמריקה. בשורה התחתונה מדובר בסרט שמצליח פה ושם להעלות חיוך על הפנים אבל אל תתפלאו אם תמצאו את עצמכם מביטים כל מספר דקות בשעון.