אימרה ידועה בקרב תסריטאים ישראלים היא שעל מנת לקבל מימון מקרנות הקולנוע צריך שיהיה כמה שיותר מלחמה, ערבים, צה"ל ו/או שואה. המסר מאחורי הבדיחה הוא שלעיתים ניתן לראות מאחורי סרטים ישראלים לא רק את רווחיות הז'אנר או את השמות המפורסמים שגרמו להם לעלות לאקרנים, אלא גם נושאים 'לוהטים' מסויימים. קיומו של 'רוק בקסבה' הוא לא רק הוכחה ניצחת לאמיתותה של האמירה, אלא גם הצבעה על הבעייתיות שהקולנוע הישראלי סובל בגללה.'רוק בקסבה', סרטו העלילתי הראשון באורך מלא של יריב הורוביץ ,עוקב אחר חיילים צעירים בעזה של האינתיפאדה ב1989. לאחר מותו הטראגי של אחד מחבריהם לגדוד מוצבים ארבעה חיילים, ובהם תומר הצעיר (יון תומרקין), לתצפת מגג של בניין מגורים אחר הנערים הרוצחים. בעוד הימים עוברים, והתנהלותם עם תושבי העיר, דרי הבניין וכן זה עם זה נהיית מורכבת יותר, החברים, ובעיקר תומר, מסתכנים באיבוד שפיותם, אנושיותם ומצפונם.
פרסומת
'רוק בקסבה', אם כן, נכנס למסורת ארוכת יומין של סרטי צבא ומלחמה ישראלים. היצירות הגדולות בגל האחרון של סרטים אלו הן 'בופור' של יוסף סידר, 'ואלס עם באשיר' של ארי פולמן, ו'לבנון' של שמוליק מעוז. שלושתם סרטים מורכבים בעלילות, מסרים ואמצעי מבע. חוץ מזה, שלושתם מדברים על לבנון. 'רוק בקסבה' הוא למעשה הסרט העלילתי באורך מלא הראשון שנעשה כאן על תוככי עזה שלפני ההתנתקות. לכן, בהמשך לאימרה המוכרת, אין סיכוי שהסרט לא יזכה במימון. זאת למרות שמכל האספקטים המאפיינים את שלושת סרטי המלחמה האחרונים, עלילה, מסר, אמצעי מבע, 'רוק בקסבה' קרוב הרבה יותר לסרט טלוויזיה של ערוץ הילדים ליום הזיכרון לחללי צה"ל מאשר לאחת מהיצירות הראויות שמניתי כאן.אם, ברשותכם, נניח את העניין הפוליטי בצד, התסריט של 'רוק בקסבה' מאוד 'נכון'. ההתפתחות של הדמויות עקבית ואמינה והשתלשלות האירועים בעלילת 'הגיבור התמים מאבד את ערכיו' היא כל מה שמורה לתסריטאות חולם עליו. למעשה, הסרט נראה כמו תרגיל מוצלח במבנה תסריטאי. ותו לא. כאשר הוא מושווה ל'לבנון' למשל, ההבדל בולט. בשני המקרים התסריט מתאר קבוצת חיילים שסגורה במרחב מתוחם בטריטוריה עוינת, מצב שמוציא מהם דברים שלא ציפו להם. אך בעוד ש'לבנון' משרטט תמונה אנושית ומערערת, 'רוק בקסבה' לא מקרב את הצופה אל הדמויות שנותרות שטחיות ואנמיות.
אבל ההבדל המשמעותי בין 'רוק בקסבה' לבין שלושת קודמיו האחרונים הוא לא בתסריט אלא בבימוי. ההשוואה בינו לבין 'לבנון' עוד יותר מתבקשת. המאפיין הבולט של 'לבנון' הוא הבימוי האקספרסיבי והמטריד בתיאור החיילים המבועתים הכלואים בתוך טנק חמוש, לוהט ומטונף. ב'רוק בקסבה' החיילים כלואים במרחב פתוח (הגג) אבל לעומת 'לבנון', הוא לא משתמש בכלי המבע הקולנועיים כדי ליצור תחושה אצל הצופה. רוב השוטים חסרי תחכום, חדשנות או עומק ועם תאורה משטיחה, דיגיטלית וטלוויזיונית. כל הבעיות צפות פה אל פני השטח כשהורוביץ פשוט מצלם את התסריט שלו בישירות. בסרט שאמור להעביר את הצופה את החוויה המערערת והעמוקה של עזה בעת האינתיפאדה- זה פשוט לא מספיק. לשם הדגשה אפשר גם להשוות את האפקט הדליל של 'רוק בקסבה' מול החוויה המשוגעת והבלתי נשכחת של 'ואלס עם באשיר'.מלבד זאת, תומרקין החמדמד לא מצליח להחזיק את הסרט כולו על כתפיו והנוכחות שלו תורמת לתחושת 'סרט הטלוויזיה' הכללית. לזכותו יאמר שהתסריט לא מאפשר לדמות שלו התפתחות אנושית (מלבד האפיזודה שהוא מאבד אתה שבוי הפלסטיני שהוטל עליו לעצור). ולדאבונו הבימוי לא מחפה על חוסר ההבעה התמידי בפניו. תומרקין נותר, כמו החיילים בסרט, בטריטוריה שממנה התנתקנו מזמן.סרטי מלחמה באים ללמד אותנו על המצב האנושי דרך הליכה אל מחוזות הקיצון שלנו. 'רוק בקסבה' יודע זאת, ולכן בחר למקם את הסיפור בזמן ומקום רחוקים מההוויה הישראלית של אחרי ההתנתקות. אבל כמעט ואין כאן את 'המצב הישראלי' ובטח שאין כאן את 'המצב האנושי'. מה יש כאן? הימור בטוח לקבלת מימון, כי זה 'סרט עם עזה' אבל בלי לב.
מתחיל להימאס כל הביקורת עצמית שנוטה קשות לצד שמאל ופחות לצד ימין...יוצר אכזבה במקום לרתק את הקהל..אם זאת המטרה אז בול פגיעה.
במשפט קולע : אפשר היה יותר וחבל שהרסתם בגלל לויאליות עיתונאית שמלאנית.
הסרט מתחיל טוב, אבל באיזשהו שלב די מוקדם, הוא מתחיל להימרח, לחזור על עצמו ובקיצור.. אותי הוא שיעמם. מכיוון שהנושא כ"כ מעניין, זה פשוט סרט מפוספס בעיניי.
רוק בקסבה (עמוד סרט)
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות