האם הגרמנים הם אכן עם כה קר, או שהאיטלקים גורמים לכל עם להיראות כמו עדר פריג'ידיות? התרוצצה במוחי השאלה במהלך הסרט הגרמני "המטבח של מרתה". עושה רושם, שבמאי הסרט חש צורך לצייר את האיטלקים כעם אוהב חיים ואת הגרמנים כעם המגלם שיקוף של מזג האוויר האפרורי המהלך עליהם. אבל למה להקדים את המאוחר?מרתה הנה שפית מצוינת במסעדת גורמה. היא מתקשרת עם העולם סביבה רק דרך אובססיית האוכל שלה, וחייה - שכמרכיב האוכל מוצא מהם - הנם אפורים וריקניים. היא מתקשרת עם הפסיכולוג שלה רק בדיבורים על אוכל. היא נעלבת עד עמקי נשמתה כאשר לקוח מעיר שהוא מעוניין במנה ה"מושלמת" שלה בדרגת בישול גבוהה/נמוכה יותר מהטמפרטורה שבה הוגשה לשולחנו. היא מנסה לתקשר עם שכנה החדש באמצעות הזמנה לארוחה עמה. בקיצור, מדובר באדם המצטייר כחד ממדי למדיי, והמתחבא מאחורי כישורו המזהיר האחד - התקנת מאכלים ערבים לחיך.
פרסומת
המצב משתנה כאשר לחייה של מרתה פורצת אחייניתה בת השמונה, לאחר מות אחותה של מרתה בתאונה. האשה הקשה מתקשה להתמודד עם הילדה הסרבנית, ושתי הדמויות הסגורות מתקשות למצוא מכנה משותף. בנוסף, מתעמתת מרתה עם שף איטלקי חדש, מריו שמו, שהוצב תחתיה במטבח שבמסעדה, ורואה בו איום ממשי על סמכותה ומעמדה. אלא שהיא מוצאת עצמה מתרככת אט אט בפני קסמו האיטלקי החמים של מריו, המוצא בקלות את דרכו אל לבה של האחיינית הסוררת.הסרט הנו איטי מאד, וסובל מחוסר תיזמון. ניתן אפילו להגיד שהוא סרט "עייף". עם זאת, הוא מעניין במידת מה, והדמויות מובנות היטב, אם כי באופן חד ממדי ולא מורכב. המשחק אמין, אולם נדמה שחסר קמצוץ כריזמה מצד השחקנים, ואפילו דמותו של מריו האיטלקי, האמורה ליצוק חיים לסרט אינה מצליחה לעשות כן בצורה אפקטיבית ממש. הסרט מובא בצבעים קרים למדיי, כשאת הרמוניית הצבעים הקרים מפירים רק הצבעים החמים והמנוגדים של המאכלים שמכינה מרתה.
הסרט אינו מספק גם דיאלוגים מבריקים או רגעים יפים ושונים מאלו שראינו בעבר, וככלל עולה בצופה התחושה ש"בסרט הזה כבר היינו". זה לא שהסרט רע. זה גם לא שהסרט לא מספק את הסחורה. אבל על מנת לקבל ציון טוב יותר, היה על הסרט לגלם גם שאר רוח. זה לא נעשה. זה סרט נחמד לשעות הפנאי אם אין לכם משהו אחר לעשות או לראות. אבל לצאת מהבית במיוחד בשבילו? זו כבר שאלה של עדיפויות.לסיכום: איטי, לעיתים מפוספס, אולי כדאי לחכות לוידיאו. 7 בסולם יגאל.
אוי, כמה שסרט יכול להיות טעים. אוי, כמה שסרט יכול להיות מרגש.
אוי, איזה כייף.
בואו נודה אחת ולתמיד - הגרמנים האלה, שכבר למדו אותנו כמה הם טובים בלעשות דברים ממש ממש רעים, יודעים, לפחות לפעמים, גם לעשות דברים טובים.
והפעם זה הצליח להם, ליוצרי "המטבח של מרתה". תסריט רגיש, קצת מעציב, הרבה מצחיק, ומשחק נהדר של צוות נפלא, כשכמו תמיד הילדה הקטנה גונבת את ההצגה.
הסרט תאווה לעיניים, האוכל תאווה לחך והפסקול תאווה לאוזניים.
שם:kגיל:9008/10/2002 06:37:11
5/10
ללקק את האצבעות מקופסאות הבוטנים המתוקות של אמריקה...פשוט מעדן אני מאוד מתפתה מהסרט הזה אחרי שראיתי את ספיידרמן ישר שכחתי ממנו ואחר כך חזרתי לקופסא של הבוטנים ללקק את האצבעות מהריבה המתוקה בטעם תות מעדן של מעדן של מעדן לא משתווה לרמה של ילדות הפאוור פאף אבל זה גם משהו אני נותן לו חמש עשרה מתוך עשר...לעומת ספיידרמן שהוא בכלל סרט מצויין שמקבל 9 מתוך 10 מעדן לעיניים שווה!
שם:אלי בן-דודגיל:5316/09/2002 15:15:12
8/10
אני מתעב את הכינויים "גדול" ו"ענק" לתאור משהו או מישהו. הסרט הזה מתקרב ל"גדול" כפי שאוהבים לכנות. נחלק אותו לשניים:
א. למבינים באוכל ובאוירת מסעדות ואהבת אוכל ובישול.
ב. לחלק הדרמטי שבסרט, המסופר בכישרון רב.
השילוב בין שני האירועים בחייה של השפית אשר מצד אחד היא רווקה קרירה שכל מעייניה נתונים לבישול ואהבת הבישול ומצד שני היא "חייבת" לקחת מטלה כבדה על חייה בצורת אחיינית שהיא "יורשת" בכורח הנסיבות. השילוב בין השניים יוצר מתח דרמטי מעניין. הדמויות שנוספו לסיפור המרכזי מאד מוסיפות ומשעשעות. מרגע ש"נתפסתי" לסיפור המעשה כמעט שלא הרגשתי שהסרט דובר גרמנית. ראוי לציון המשחק המצויין של שלושת הדמויות הראשיות, ובראשן מרטינה גדק (מרתה), גיבורת הסיפור.