אין ספור סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיוניות נוצרו לפי מותחניה המבדרים של הסופרת האמריקאית פטרישה הייסמית'. חלקם מרשימים ובלתי נשכחים כגון "זרים ברכבת" של אלפרד היצ'קוק או "הכשרון של מר ריפלי" של אנתוני מינגלה. האחרים נשכחים כמו "המשחק של ריפלי". "שני פנים לינואר" סרטו הראשון כבמאי של התסריטאי חוסיין אמיני ("כנפי היונה", "ג'וד", "ארבע הנוצות" ו"דרייב") איננו משתייך לקטגוריה הראשונה והוא כנראה ישכח במהירות על ידי הצופים שיימצאו את עצמם במותחן שלא ממש מצליח למתוח אף אחד. אפילו השחקנים נראים משועממים. לפחות יש קצת נופים של יוון וטורקיה.העלילה מתרחשת בתחילת שנות ה-60 על רקע המתיחות בין יוון וטורקיה. שלושה אמריקאים שלא ממש מעניינים אף אחד. זוג ניו-יורקי עם סוד אפל ומדריך תיירים שהוא גם נוכל מדופלם המתנכר למשפחתו העשירה מוצאים את עצמם במערבולת אלימה ומשמימה של תככים קטלניים. ויגו מורטנסן וקירסטן דאנסט מגלמים זוג ניו יורקי שנמלט לאירופה אחרי שהבעל רימה את האנשים הלא נכונים וגנב מהם כסף רב. הם נתקלים במדריך תיירים חלקלק בגילומו של אוסקר אייזיק המתרשם מהונו של הזוג אך אינו יודע לאיזו תסבוכת הוא מכניס את עצמו.
פרסומת
לפי מיטב המסורת פרי עטה של הייסמית' גם כאן מדובר באנשים רקובים מהיסוד והיא כמובן מנסה מנסה לחקור את טיבו/רשעותו של המין האנושי דרך אותו מפגש. הבעיה המרכזית היא שהתסריטאי/במאי חוסיין אמיני איננו מצליח לעשות דבר מעניין עם החומרים הפסיכולוגים המורכבים שאיתם הוא מנסה להתמודד. הדמויות עמוקות כמו נייר עיתון, המלכודות שהגיבורים מנסים להפיל בהם אחד את השני צפויות וכבר בתחילת הסרט ניתן לנחש כיצד הוא עתיד להגמר.הניסיון ליצור מותחן בוגר ומאופק לא ממש עובד מאחר והגישה של אמיני היא קלאסית ומיושנת. אם בריאן דה פלמה היה מביים את "שני פנים לינואר" התוצאה היתה פחות מכובדת אבל הרבה יותר קולנועית ומבדרת. עוד חסרון גדול ובעייתי הם שלושת השחקנים הראשים שנראים אבודים בתוך הדמויות הלכאורה מורכבות אך מאוד לא מעניינות שהם נאלצים לגלם. אייזיק ודאנסט עוד איכשהו מצליחים לצאת בשן ועין מהמוצר המשמים, אבל מורטנסן מספק כאן הופעה איומה ומביכה שגורמת לנוכחות הקולנועית המרשימה שלו להתפוגג כלא היתה.
"שני פנים לינואר" רוצה להיות בכוח הרבה יותר ממה שהוא באמת. התוצאה בעיקר מזכירה דרמות תקופתיות רעות שהופקו על ידי מרצ'נט ואייבורי בשנות ה-80.