רוב גורדון (ג'ון קיוזאק) הוא ילד בן 30. הוא תוצר מסוים ואופייני משהו של דור ה- X ? לא בטוח. הוא פשוט עוד אחד מהאנשים שממאנים בחירוף נפש להתדפק על דלתות הבגרות הנפשית. אבל הוא חמוד. הוא טיפוס כזה שישר בא לנו להיות חברים שלו. הוא מזכיר לנו את עצמנו (לפחות אספקט מסוים של עצמנו). ואה, כן, חברה שלו זרקה אותו...ואז רוב פונה אל המצלמה ומנהל אתה דיאלוג כל הסרט. בהתחלה אתה שואל את עצמך: "איפה הסרט"? אבל כעבור משהו כמו רבע שעה אתה מתרגע בכסא, ומתחיל ליהנות מהמומנטום שהסרט מתחיל לתפוס. רוב מנהל חנות תקליטים (תקליטים!!! ויניל, למען השם!!!) ומעביד שני יצורים מוזרים בתור עובדים. שניהם, כמובן, כמו כל עובד בחנות מוזיקה, חושבים שהם המבינים הכי גדולים בעולם. של מוזיקה אמיתית, ומטבע הדברים הם גם לא מוכנים למכור מוזיקה לכל אחד - רק למי שמבין עניין...
פרסומת
ורוב, שכחתי לציין, נוהג לדרג כל דבר בחיים שלו. חמשת השירים הגדולים ביותר, חמשת התקליטים הגדולים ביותר, ואה - כן - חמשת הפרידות הגדולות ביותר. וכך גם מתחיל הסרט - חברתו של רוב, לורה (איבן היילה המתוקה), עוזבת אותו לאנחות (טוב, לפחות אני נאנחתי כשהיא הלכה...). ורוב צועק אחריה: "את אפילו לא נכנסת ל- 5 הפרידות הגדולות שלי!", מה שכמובן מכניס אותנו לשיחזור מדויק של הפרידות עם האקסיות שלו. לאט לאט, למרות שרוב לא מוכן להודות בכך, הולכת לורה ומתברגת לכיוון המקום הראשון במצעד הפרידות הכי גדולות. רק מה? היא כבר יוצאת עם מישהו (טים רובינס בתפקיד משעשע משהו...), והסיפור מסתבך, כיוון שגם רוב לא טומן ידו בצלחת, ולמרות שהוא משחק את הגבר המיוסר של שנות ה- 90, הוא לא מהסס לקפוץ למיטתה של זמרת סקסית (ליסה בונה), ולהמשיך לפרטט עם כל יצור נשי בסביבתו...העיבוד לספרו של ניק הורנבי לוקח את הסרט מלונדון הגשומה והאפרורית לשיקגו - גשומה ואפרורית?! אפשר גם אפשר, כשהדבר נתון לידיו של סטיבן פריירס. הסרט אינו מדהים, בהחלט לא, אבל מצד שני הוא בהחלט סרט חמוד וכיפי לראות עם בת הזוג - רומנטי אך לא קיטשי, שנון ומשעשע, פילוסופי קמעא, ובעל פסקול מ-ע-ו-ל-ה, כמתחייב מעיסוקו של הגיבור...
הסוף הוא סוף אופייני למציאות העכשווית. זה לא הפי-אנד שהגיבורים מתנשקים ומתחתנים. אפילו לא ברור לאן הקשר הזה הולך, אבל הדמויות עוברות תהליך מסוים של התבגרות בסרט (כן, לא רק הגיבור), התפכחות, ומעבר לבשלות נפשית. הסרט שומר על דופק ועל עניין בכל שלב, דיאלוגים שנונים וסיטואציות מבדחות. רק בשביל זה שווה לראות, לא?
הסרט עוסק בנושא הזוגיות אבל לתוכו משתרבב גם עולם המוסיקה. רוב הוא בחור צעיר שלא סגור על עצמו שמישיר מבט למצלמה ומספר את סיפורו. הוא בעל חנות תקליטים שבעיקר הם נדירים וקשה למצוא אותם ובין היתר הוא גם תקליטן לעת מצוא. הוא מעסיק בחנות שני בחורים אוהבי מוסיקה גם. אחד מהם תזזתי ומוזר והשני ההיפך הגמור ממנו, שקט ומופנם. חוץ מזה, רוב הוא גם נעזב סידרתי ע"י בחורות שהוא יוצא איתן. הקש ששובר את גב הגמל מבחינתו ,זו חברתו הנוכחית שגרה איתו בדירתו ושהחליטה לעזוב אותו.זה גורם לו לעשות חשבון נפש והוא מחליט ליצור קשר עם האקסיות שלו כדי להבין מדוע הן זרקו אותו ומה לא בסדר איתו. תוך כדי,הוא שומר על קשר עם חברתו לשעבר הטריה שהתחילה לצאת עם גבר אחר. למרות המשבר ביניהם, עדיין הרגשות אצל שניהם קיימים זה כלפי זו ולהיפך. יש משהו לא עיקבי בסרט, ומי שמצפה לאיזשהן תובנות מעניינות על יחסי גברים ונשים עלול להתאכזב. לדעתי המסר המרכזי בנושא הזה הוא שלכל סיר יש מכסה, ולא כל אחד מתאים לכל אחת ולהיפך. עדיף לא להיאחז בפנטזיות, לדעת מה מתאים ולהשאיר את הפנטזיות בצד. מספיק שיש התאמה, ומקבלים אחד את השני כפי שהוא או היא.