"העדות" הוא סרט לא פשוט. הוא מעיק, מדכא, הקצב איטי ולא תמיד אחיד ברמתו. אבל בסופו של יום הבמאי, עמיחי גרינברג, מצליח להנפיק יצירה ראויה ומכובדת שמצליחה לעסוק בשואה באיפוק ובמתינות ולא לגלוש לרגע לצהוב או לפופוליזם זול.יואל (אורי פפר) הוא היסטוריון דתי הגר בירושלים ועובד במכון לחקר השואה, שם נמצאות עדויות של ניצולים רבים מהתופת ההיא. יואל נמצא באמצע מסע לחשיפת קברם של יהודים שנרצחו באוסטריה בכפר קטן ובמקביל הוא מנהל משפט בשם המכון להוצאת האמת לאור.
ביקורת מצולמת | טריילר/קדימון
פרסומת
"העדות" הוא סרט מחניק, גם מבחינת העיצוב האמנותי. לדוגמה - אין מקום לזוז במשרד שבו יואל יושב במכון השואה. בבית שבו הוא סועד את אימו הקשישה הכול סגור ומסוגר. דווקא אוסטריה, שבה אירע ככל הנראה הטבח הנורא, היא מקום פתוח אבל כזה המשדר קור, ניכור וריחוק.עלילת המשנה שעוסקת בזהות אימו של יואל מתקשה להחזיק את עצמה ולא באמת מתפתחת בצורה ראויה או תורמת לסרט. אולם העיסוק הרציני והמכובד שבו מוצגת חקירת הטבח ותחקור הניצולים כתעלומה בלשית של ממש משכיח את עלילת המשנה.
גרינברג מעיד שהסרט היה עבורו מסע רוחני ובמהלך עשייתו הוא התקרב לדת והתגרש. ואכן ניכר שהסרט נעשה מהמיית ליבו והוא מרגיש לכל אורכו חף מזיופים ואמין. אורי פפר מגלם את יואל בתפקיד שונה לחלוטין ממה שהורגלנו ממנו. אני לא בטוח שהוא ממש נטמע בתוך יואל, אולם הוא מציג משחק מספיק טוב כדי לשכנע.במאה ה-21 החלו להשתמש בביטוי "הפופולריזציה של סרטי השואה", כשהכוונה לעשיית עוד ועוד סרטים שמציגים שואה אחרת, נעימה ואף רחמנא לצלן מבדרת. "העדות" מחזיר עטרה ליושנה, מעיר שדים ישנים ומצליח להישאר עם הצופה הרבה אחרי סיומו.