עם יד על הלב, עד היום הבמאי הקנדי אטום אגויאן "לא עשה לי את זה". אמנם, ובכך אין ספק, הקולנוע שלו נחשב לאיכותי ומסוגנן, אולם אני דווקא מצאתי אותו בד"כ מייגע ועייף. כך בסרט "המתיקות שאחרי" (שהנו, אגב, מעניין מאד מבחינת תוכנו) וכך ב"המסע של פליסיה", שלא הבנתי על שום מה ולמה התלהבו ממנו כל כך הביקורות.אבל "אררט", רבותיי, הוא סיפור אחר לגמרי. "אררט" הוא אחד מאותם סרטים נדירים שבהם, לדעתי, איכותו הבלתי מתפשרת של הסרט לא פוגעת ביכולת פנייתו לקהלי אוכלוסייה רחבים. ב"אררט", אודה ולא אבוש, שבה אותי אגויאן כבר בתחילת הסרט, וכך ישבתי מרותק לכסאי במהלך כל הצפייה, לא מסוגל להסיר את עיני מן המרקע. זהו מסוג הסרטים המיוחדים הללו, בהם אינך שולח מבט לעבר השעון, ודווקא מרוב חשש שזה האחרון יעיד על כך שחלף פרק זמן ניכר מאז תחילת הסרט - סימן המבשר התקרבות לסוף העלילה…
פרסומת
"אררט" הנו סגירת מעגל עבור הבמאי אגויאן, שהנו, כמו חלק משחקניו, ממוצא ארמני. הסרט מגולל מספר עלילות משנה, בהן אנו נחשפים לראפי, צעיר קנדי ממוצא ארמני, המתחבט בזהותו האישית וההיסטורית. הוא מנהל מערכת יחסים מינית עם אחותו למחצה, המסוכסכת עם אמו, בטענה כי זו האחרונה גרמה להתאבדותו של אביה. אמו ההיסטוריונית (ארסיני קנג'יאן, אשתו של הבמאי) עוסקת בפענוח אספקטים היסטוריים של הטבח הטורקי בארמנים דרך ההיסטוריה האישית של צייר ארמני, ומצטרפת לצוות המפיק סרט קולנוע על מאורעות מלחמת העולם הראשונה בהקשר זה. מצד שני עומדים פקיד מכס שזהו לו יומו האחרון בעבודה (כריסטופר פאלמר הותיק), בנו ההומוסקסואל התובע מאביו להכיר בו ככזה, ובן זוגו לחיים (אליאס קוטיאס), שהנו שחקן.המשותף לעלילות המשנה המפותלות, בסופו של יום, הוא העיסוק בשאלה האם אכן טבחו הטורקים למעלה ממיליון ארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה. הטורקים, אגב, מכחישים עד היום כי אכן אירע טבח כזה. ההכחשה, מכל מקום, הנה מוטיב חוזר בסרט. אין המדובר רק בהכחשה היסטורית, אלא גם הכחשה אישית של דמויות רבות בסרט לגבי אירועי חייהן. כל דמות מעדיפה להתבצר באשליה האישית שלה, ובלבד שלא להתמודד עם פרטים לא נוחים מעברה - בין ההיסטורי ובין האישי.
אל תטעו בנושא הכבד של הסרט - הוא אינו גורע, אלא רק מוסיף לחווית הצפייה בסרט. גדולתו של הסרט הנה, בין היתר, בכך שהוא תובע מעורבות רגשית חזקה מאד של הצופה במתרחש על המסך. הצופה מצדו, מתמסר, בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לא, למאורעות המרצדים על המרקע. עוד סיבה למעורבות הרבה של הצופה בסרט הנה משחקי תעתוע של הבמאי בצופה: הבמאי אגויאן בנה את הסרט, במידה רבה, כסרט תעלומה, והוא חושף אט אט עוד פרט ועוד פרט, ומאפשר לצופה להרכיב פאזל מורכב ועשיר, עד לסוף הסרט, בו מתחבר התצריף לתמונה כוללת.ההפקה של "אררט" הנה מהוקצעת ואיכותית. מלאכת הצילום ועריכת הפסקול עושים את עבודתם בשאיבת הצופה, שבא מבחוץ, אל מחוזות נכר. התסריט הנהדר, הזוכה לגיבוי של הצילומים והמראות העשירים שבסרט, כמו גם ממשחק מקצועי ואמין, משכיחים מהצופה באחת את מאורעות העולם מחוץ לאולם הקולנוע, ומעבירים אותו אל עולם שונה וקסום, עולם קולנועי אמיתי. ומי שלא ראה עולם זה, הפסיד.סיכום: פנינה נהדרת; תסריט ומשחק מצוינים. לא להחמיץ. 10.
ללא ספק סרט לא שגרתי. הבמאי ניסה להעלות את נושא רצח העם הארמני ע"י הטורקים, ב-1915. לטעמי, צורת ההתבטאות והעברת המסר קצת תמוהים, אולי אף לוקים בחסר. הורגשה "התפזרות" מסוימת, אבל ללא ספק- נושא הסרט חשוב ומעלה מחשבות ותהיות נוספות (השוואה אף לרצח העם היוהודי במלה"ע ה-2 וכן למאבק הניצחי בינינו ובין הפלשתינאים). יש האומרים כי מדדים אלו מספיקים ע"מ לומר על סרט שהוא סרט טוב. ידיד שלי חשב שהסרט הוא "סרט בורקס", תלוש ולא ממוקד, את דעתי כבר כתבתי, ודעת אדם שלישי (חביב וזר לנו) היתה חיובית ביותר, לכן הגעתי לציון הממוצע 8...