אתמול בלילה בסוהו ביקורת סרט

אחרי חודשים של ציפייה והתרגשות לקראת צאת סרטו החדש של אחד הבמאים המסוגננים והמרשימים שיש בדורנו אדגר רייט ("בייבי דרייבר", "סקוט פילגרים נגד העולם"), מותחן האימה הפסיכולוגי "אתמול בלילה בסוהו" עלה סוף סוף לאקרנים. והתוצאה? על אף הכשלים (הלא מעטים), הקלישאות ותחושת הקרינג' המתגנבת לא פעם, רייט מעניק חווית צפייה מהפנטת ומסוגננת, אך כזו שלא משאירה חותם לאורך זמן ושלא עומדת בשורה אחת עם סרטיו הגדולים של הבמאי.מילות שיר הנושא של הסרט- "דאונטאון", בעיבוד המחודש בביצועה של לא אחרת מאניה טיילור ג'וי ("גמביט המלכה"), מבטיחות בדיוק את מה שהסרט מצליח לקיים. המון מוזיקה טובה, אורות וצבעים בהירים וצבעוניים, וחוויה אסקפיסטית שגורמת לך לשכוח את כל הבעיות וכל הדאגות, ומזמינה אותך לצלול אל תוך חוויה ז'אנריסטית מותחת ומסקרנת שנותנת המון כבוד והערכה לקולנוע, ובעיקר חוגגת את הז'אנר איתו היא מתכתבת. עלילת ''אתמול בלילה בסוהו" עוקבת אחר דמותה של אלואיז טרנר, נערה צעירה שגדלה והתחנכה לצלילי המוזיקה והתרבות של שנות ה-60, העוברת מביתה בכפר אל שכונת סוהו הסואנת שבלונדון כדי להגשים את חלומה ללמוד בבית ספר לעיצוב אופנה. מעבר זה סוחף את אלואיז אל תוך חוויה המאפשרת לה לחזור בלילות אל לונדון של שנת 1966 ולהתלוות לדמותה של סנדי - צעירה השואפת להיות זמרת מפורסמת המוכנה לעשות כל שיידרש כדי להצליח בכך. אולם במהרה הסיטואציה שנראית כמו חלום שהתגשם עבור אלואיז, הופכת להיות סיוט של ממש, רדוף אימה, מוות ורוחות רפאים.הפרמיס המבטיח מרגיש בצורה מסוימת כמו הצאצא המשותף של הקומדיה הרומנטית של וודי אלן משנת 2011 - ''חצות בפריז'', יחד עם ''רתיעה'', מותחן האימה-הפסיכולוגי של רומן פולנסקי משנת 1965. שילוב זה לצד הבימוי המרענן והקצבי של אדגר רייט והמוזיקה של שנות ה-60, יוצרים מעין ביטוי מודרני למוסכמות הז'אנריסטיות שאיפיינו את סרטי האימה הפסיכולוגית שהיו נפוצים בבריטניה בשנות ה-60, אותה התקופה אליה חוזרת אלואיז לאורך הסרט. כל אלה מגלמים בתוכם את הייחוד והקסם של הסרט מחד ואת נקודות החולשה שלו מאידך ומאירים את הסרט כולו באור אמביוולנטי, שלצד חווית צפייה מהנה וקולנועית למדי - בולטים הכשלים הרבים שלו. ההתכתבות של הסרט עם סרטי ז'אנר האימה הפסיכולוגית לא תמיד מממשת את מלוא היכולת הטמונה בה להציג את האירועים בצורה מקורית או חדשנית, והופכת את הסרט לאוסף קלישאות, שלולא העטיפה המרשימה של שחקנים מעולים, בימוי צבעוני וההבלחות הקומיות ששוברות את הרצינות והמתח האופייניים לסרטים מסוג זה- היו צורמים במיוחד.נראה שרייט לא החליט עד הסוף מה הוא רוצה שסרטו יהיה, והבעיה נעוצה בעצם בתסריט הבעייתי שנכתב על ידי רייט עצמו וקירסי וילסון-קיירנס ("1917"). האם מדובר בסרט ציני או בסרט רציני? האם זהו ניסיון של רייט ליצור אדפטציה מודרנית או מכתב אהבה לקולנוע מאוד מסוים עם סרט הבנוי ומתכתב בצורה מדוקדקת עם התבניות המזוהות עם הז'אנר (דבר המהווה בעיה בפני עצמו מאחר ואלו הפכו עם השנים למוכרות ומיושנות), או שמדובר בעוד יצירה בעלת אופי קומי שמאירה סרטים מסוג זה באור ציני ומודע לעצמו ולמגבלותיו (בדיוק כמו שרייט אוהב ויודע לעשות). אי הוודאות הזו מעפילה על תחושת ההתמסרות של הצופים, במיוחד במקרים בהם לא הבימוי ולא המשחק המעולה מצליחים לחפות על התסריט המגוחך, הקלישאתי והידוע מראש.גם ההתפתחות הנרטיבית הבונה קשר רגשי חזק ומשמעותי בין שתי הדמויות הנשיות הראשיות- אלואיז וסנדי, המתאר אחוות נשים מגובשת הנלחמת זו למען זו במטרה להציל האחת את השנייה מפני הזוועות האורבות להן ברחובות האיומים של שכונת סוהו הלונדונית - מסתכמת בכישלון נחרץ והתרסקות מאכזבת שמותירה טעם חמוץ נוכח הפוטנציאל שלא מומש. ועדיין, מדובר בחוויה סוחפת, בעיקר לאור העובדה שבאמת כמעט הכל חוץ מהתסריט פשוט עובד כמו שצריך. הופעות המשחק המצוינות של השחקניות הראשיות - תומאסין מקנזי ואניה טיילור ג'וי המהפנטת, תורמות לתחושת הריחוף והסחרור ההזייתי המאיים, העובר לצופה הודות לבימויו המוצלח של רייט. השימוש בפסקול המשרה חוויה נוסטלגית חלומית (רייט כבר הוכיח ביצירות קודמות את היכולות המרשימות שלו בשילוב מוזיקה בצורה שתורמת לסגנון הייחודי של סרטיו), כמו הצילום המסוגנן - גורמים לצופה בסופו של דבר לאהוב את הסרט למרות הכל.

היחידה ללוחמה לא ג'נטלמנית The Ministry of Ungentlemanly Warfare חדש 2024

איש הקוף Monkey Man חדש 2024

ארץ החטאים In the Land of Saints and Sinners חדש 2024

ארגייל Argylle 2024

הכוורן The Beekeeper 2024

הלילה האחרון Lultima notte di Amore 2023

הרוצח The Killer 2023

בלתי נשכחים 4 Expend4bles 2023

רדופים בוונציה A Haunting In Venice 2023

נקודת שוויון 3: הפרק האחרון The Equalizer 3 2023