ג'ון בורמן הוא במאי שאני מאד אוהב, לכן יצאתי מאוכזב מאד אחרי שצפיתי בסרטו החדש. בורמן הידוע כבמאי אלים, בוטה ובעל שפה קולנועית נוקבת, יצר סרט שאין בו טיפה אחת של עוצמה כמו במרבית סרטיו הקודמים. גם עשייה קולנועית מסעירה לא קיימת בסרט הזה. "האמת העירומה" הוא דרמה נפלאה שיכולה לעבור מסך טלוויזיה. הסרט משלב פילוסופיה הומניסטית ומתאר את הדרך שבה הדרום אפריקאים סגרו את מעגל הסבל והכאב. לתושבי המזרח התיכון הצמאים לדם יש הרבה מה ללמוד.סמואל ל. ג'קסון הוא עיתונאי אפרו-אמריקאי בשרות ה"וושינגטון פוסט" הנשלח לדרום אפריקה לסקר את ישיבות וועדת הפיוס והאמת, בהן נאשמי הרצח והעינויים משני צדי המתרס של תקופת האפרטהייד מוזמנים לעמוד מול קורבנותיהם. הוידויים שלהם, חשיפת האמת ובקשת מחילה, עשויים להעניק להם חנינה. העיתונאי האפרו-אמריקאי פוגש במשוררת מקומית (ג'ולייט בינוש) המכסה את האירועים עבור תחנת רדיו. השניים הופכים מאויבים לאוהבים - ככול שהם מרחיקים אל כפרים מבודדים וצופים בעדויות של קורבנות משטר האפרטהייד, כך החוויה מקרבת אותם יותר ויותר.
פרסומת
הבעיה המרכזית של "האמת העירומה" ששום אמת לא נחשפת, כל הסיפור מוכר וידוע ולא נמצאה שום זווית חדשה ומעניינת לספר את הסיפור. הבחירה התסריטאית לפתח סיפור רומנטי נראית תלושה לחלוטין ובלתי אמינה. עוד יותר גרוע, הסיפור מכני ולא עובד לשנייה אחת, מטרתו הסופית של הרומן הלא כל כך רומנטי הזה, הוא להעביר את הגיבורה הנשואה שהיא גם אם אוהבת, תהליך היטהרות וחשיפה כמו הפושעים שרצחו, אנסו והתעללו בחפים מפשע. ההשוואה מעוררת חלחלה.קטעי בית המשפט סובלים מחוסר אמינות, הם פורמליסטים לחלוטין בגישתם. אם בורמן היה משכיל ומשתמש בצילום הריאליסטי הנוקב מסרטו הקודם "הגנרל" או של הסרט האירי "בלאדי סאנדיי" אולי הסרט היה עובד, אבל המשחק הבלתי אמין של השחקנים המקומיים, הבימוי המרושל ועיצוב הסצינות בעייתי מאד. התחושה היא שצופים בסצינה מבוימת ולא בעדות אמיתית של אירוע מה שפוגע מאד בהיסטוריה הדרום אפריקאית. כבר היה עדיף לשלב קטעים תיעודיים בתוך הסרט של משפטים מהסוג הזה.
נקודת המבט האמריקאית היא אחד הדברים הבלתי נסבלים שיכולים להיות בסרט המתעסק בהיסטוריה של מדינה אחרת, אם זה בימי הסמוראים או רגע אחרי שהאפרטהייד התפרק. דמותו היודעת כל של סמואל ל. ג'קסון מעצבנת ומקוממת לפחות כמו טום קרוז ב"סמוראי האחרון". מתי במאים ומפיקים ילמדו שדחיפת גורם זר, הבוחן את המצב ועוד בעיניים מערביות בורות ועיוורות לא תורם משום בחינה ואפילו פוגע בסרט? היה הרבה יותר מעניין לראות דמויות דרום אפריקאיות מתמודדות עם המצב, נקרעות מבפנים ומבחוץ בלי שאיזה אפרו-אמריקאי זחוח דעת ינזוף בהם.האמת העירומה הוא מוצר קולנועי שישכח במהירות ולא ישאיר חותם על ההיסטוריה של הקולנוע וחבל, כי מדובר בנושא חשוב שראוי ליותר מכך.