דניאל בורמן, במאי ארגנטינאי צעיר ומוכשר בתחילת שנות השלושים, החל לביים סרטים לפני עשור וקצת. למרות ההצלחות הרבות של סרטיו והפרסים הרבים שגרף בפסטיבלי קולנוע מכובדים המפיצים בארץ לא מצאו לנכון להביאם ארצה. למזלנו סרטי אורלנדו קנו להפצה את סרטו הרביעי. די ברור שהשיקול מאחורי הקנייה נבון, כי מדובר בסרט שיגרום הנאה לטווח גילאים רחב מאד בזכות עריכה קצבית, סיפור יהודי מרגש והמון חכמת חיים.דניאל הנדלר שזכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל ברלין 2004, מגלם את אריאל - בחור יהודי צעיר שעולמו מתרכז בקניון קטן במרכז בואנוס איירס. דמויות ססגוניות של מוכרים יהודים ומהגרים נוספים מאיטליה או קוריאה מקשטים את הקניון ואת החנויות המיושנות. אחת הדמויות הצבעוניות היא אמו של אריאל המנהלת חנות הלבשה תחתונה לנשים ומחלקת לעוברי אורח עוגות. אריאל מקיף את עצמו באנשים קרובים הדואגים לו אבל חולם להשיג אזרחות פולנית, משם נמלטה משפחתו מאימת הנאצים, כדי שיוכל להגר לאירופה.
פרסומת
בורמן עוסק בשאלת הזהות ובזהות היהודית בפרט. אריאל נולד בארגנטינה, גדל בה, וחי אותה כמו כל הצעירים. אף על פי כן הוא מתלבט האם לדבוק בזהות שלו כארגנטינאי או להשיג דרכון מארץ מוצאו של סבו. מאחר וכל האנשים המקיפים אותו מתבוננים אל העבר ובוחנים את השורשים האירופאים שלהם, אריאל נקלע לתוך דילמה בלתי נסבלת המונעת ממנו לראות את ההווה ולבטח את העתיד. עוד בעיה מהעבר החוזרת ומטרידה את אריאל היא העלמות אביו, חודש לאחר שהוא נולד. האב עלה לישראל, נלחם במלחמת יום הכיפורים ומאז לא חזר לארגנטינה מסיבה בלתי ברורה. במשך כל אותם שנים, אריאל מפתח אובססיה ולא מפסיק לנסות לחשוף את הסיבה להעלמות האב. הבעיה היא שאמו, אחיו והסובבים אותו לא בדיוק משתפים פעולה. בורמן בוחן את היחס של אריאל כלפי זהותו היהודית וכלפי מדינת היהודים דרך הסיפור הבלתי פתור של העלמות האב.דניאל הנדלר מתאים באופן מושלם לתסריט השנון של בורמן ומרסלו בירמאחר. הוא נותן הופעה אנרגטית ואינטליגנטית הכובשת את הלב. דמותו נוגעת בשני העולמות, גם היהודי הקלאסי שההומור בו מלא חום ושנינות וגם בעולם העכשווי שההומור בו שחור וציני. הנדלר מצליח לנוע בקלילות בין שני העולמות ובין סצינות דרמטיות, קומיות ומלודרמטיות.
אבל הקסם האמיתי של הסרט שייך לשתי שחקניות אותנטיות נפלאות: אדריאנה אייזנברג המגלמת את האמא היהודיה שלמרות דמותה הקשוחה היא מקרינה חום ואנושיות בלי הפסקה. השחקנית השנייה רוזיטה לונדנר,ד מגלמת את הסבתא שבפולין היתה זמרת ואחרי המלחמה הפסיקה לשיר כדי לא להיזכר בזוועות. היא מרגשת בעזרת דמות אמינה ונטולת מניירות. במהלך הכתוביות בסוף הסרט אנחנו זוכים לראות ולשמוע אותה מבצעת שיר ביידיש. אחרי שצופים ביצירה הזו רק רוצים לחבק את יוצריו ולהגיד להם תודה על הסרט המקסים הזה.
לא יודע איך הציבור הישראלי יבין את הווי הדרום-אמריקאי שבסרט ...סרט מאוד חמוד למי שמכיר מעט את המנטליות בארגנטינה....(למרות שהשחקן הראשי הוא מאורוגואי)... בקיצור...סרט מומלץ לקהילה הדרום אמריקאית בארץ ...פחות לישראלי המצוי...והעלילה שבסרט מקורית בהחלט.