צמד האחים ז'אן פייר ולוק דארדן חוזרים עם סרט קולנוע נוסף השואף לכיוון הריאליזם. גם סרט זה זכה בפרס בפסטיבל קאן, גם הפעם צמד האחים זכו בפרס הראשון בחשיבותו, "דקל הזהב". הישג מרשים מאחר וזהו הסרט השני שלהם שזוכה ב"דקל הזהב", הראשון היה "רוזטה". אגב הם ביימו רק חמישה סרטים עלילתיים.השחקן ג'רמי ריינר שגילם את גיבור סרטם השני "השבועה" גדל והוא חוזר לשתף פעולה עם צמד האחים. הפעם הוא כבר לא נער מתבגר אלא בחור צעיר, עבריין צעצוע, שעוסק בקיבוץ נדבות ומפקד על קבוצה של ילדים עבריינים, תלמידי בית ספר יסודי סמוך. יש לו חברה בשם סוניה, נערה בת 18, החיה על חשבון דמי הרווחה שלה. הסרט מתחיל כאשר סוניה יוצאת מבית החולים כאשר בידיה תינוק, היא מגיעה לדירה שלה ומגלה שברונו השכיר אותה. היא מנסה למצוא את ברונו אבי התינוק כדי לברר מדוע הוא לא הגיע לבקר אותה בבית חולים ומוצאת אותו מקבץ נדבות ברחוב.
פרסומת
ברונו, למרות היותו בן עשרים לא ממש התבגר. הוא בחור אימפולסיבי, שאיננו חושב צעד אחד קדימה, הוא חי את הרגע וכל מטרתו היא להרוויח כסף כדי שיוכל לקנות אוכל או מעילי עור יקרים. הוא לא ממש מבין שהלידה שינתה את סוניה והיא מעוניינת שברונו יתבגר וייקח את עצמו בידיים. כאשר היא מבקשת ממנו שימצא עבודה מסודרת הוא מסרב בנחרצות. ברונו חושב שעבודה סדירה בשכר מינימום זה פגיעה בכבודו ומעדיף לישון בתוך צינור ביוב גדול. ברונו רואה בתינוק הזדמנות כלכלית מושלמת, סוניה רואה בו פתח של תקווה לחיים משפחתיים.כאשר סוניה עומדת בתור לשירותי הרווחה ברונו לוקח את התינוק לטיול ומחליט למכור אותו. מרגע זה ברונו עובר מסע התבגרות ולומד לקחת בפעם הראשונה בחייו אחריות על מעשיו. "הילד" שעל שמו נקרא הסרט הוא לא התינוק אלא ברונו שלמרות שהוא בחור צעיר בתוך תוכו הוא עדיין ילד שמסרב להתבגר. צמד היוצרים שואפים ליצור ריאליזם בוטה אך כמו כול קולנוען גדול גם הם מצליחים ליצור על הקהל מניפולציות רגשיות עצומות ולרתק אותנו אל הדמויות. לעומת הקולנוע האמריקאי השניים אינם שופטים את גיבוריהם ובתוך המראה הריאליסטי הנוקשה של הסרט הם יוצקים תבנית עלילתית הוליוודית של מסע אל הגאולה. כמובן שהם עושים זאת בצורה בוגרת, כמעט חמורת סבר ועם זאת אנושית.
לעומת "רוזטה" סרטם המוערך ביותר (לפי דעתי יתר על המידה) וסרטם הלפני האחרון "הבן" שלפי דעתי הוא סרטם הטוב ביותר. "הילד" נמצא באמצע. יש לו בעיית קצב וכל השעה הראשונה מתקדמת באיטיות כאשר הבמאים הצליחו לדחוס לתוכה כמות אירועים עצומה ועם זאת לא ממש מצליחים להתניע את הסרט ואז מגיע הבום. השליש האחרון של הסרט פשוט גאוני. המסע שעובר ברונו בחלקו האחרון של הסרט והתוצאות של מכירת התינוקת פשוט מטלטלים את הקהל. הסרט הופך ליצירה קולנועית סוחפת ומרגשת שמצליחה למרוט את העצבים עד רגע הגאולה.בנוסף לזה תוסיפו את הופעתם המעולה של ג'רמי ריינר ודבורה פרנסואז המעניקים הופעות קולנועיות נקיות לחלוטין שאין בהם פגם. הדארדנים הם "אוטרים" יש להם את השפה הקולנועית הייחודית להם. גם בסרטם "הילד" המשחק נטוריאליסטי, הצילום ריאליסטי והעריכה בלתי מורגשת כמעט כמו בסרט תיעודי. כמובן גם בסרט זה יש מסרים חברתיים ואנושיים. צמד היוצרים ממשיכים להציג לנו את ראיית העולם הקודרת שלהם וליצור קולנוע שלא שווה לכל נפש. אבל למי שמוכן לקחת סיכון ולהתנסות בקולנוע הייחודי שלהם צפויה חוויה קולנועית רבת עוצמה ובלתי נשכחת.