כשהתחילו הכתוביות לרוץ פערתי את פי בתדהמה. הצבעים החיים והמדויקים הציפו את המרקע, ותצלומי נוף מרהיבים וויזואליות מדהימה התפשטו על המסך, אליו שיגר מכשיר הדי.וי.די את אותות הוידיאו והסאונד - ואני פשוט התכוננתי כבר להרעיף על הסרט הזה תשבוחות למכביר. ואולם, מהר מאד נסתבר לי, כי לא המדובר כאן ב"מטריקס 2", וכי לא זו תהיה פריצת הדרך אליה שאפה ג'ניפר לופז בקולנוע - אם כי אולי היא מצאה לעצמה בינתיים נישות חדשות ומעניינות יותר במוזיקה...עלילת הסרט בקצרה, מספרת על הפסיכיאטרית קתרין דיין (ג'ניפר לופז), המתמחה בטכנולוגיה חדשנית המאפשרת לה לחדור למוח מטופליה ולנסות לפתור את בעיותיהם הנפשיות באמצעות השתתפות בתהליכים המחשבתיים שלהם, תוך שהיא מתלווה אליהם בעולמות הצבעוניים והייחודיים שתת המודע שלהם בונה. היא מגויסת על ידי סוכן FBI (וינס ווהן) לנסות לחדור למוחו של רוצח נשים מטורף (וינסנט ד'ונפוריו), אשר כאשר נלכד על ידי הבולשת, הוא שקע בקומה מוחית, ולא ניתן לחלץ ממנו היכן מוסתרת הקורבן האחרון שלו, והאם היא עדיין בחיים.
פרסומת
הסרט חושף בפני הצופה תפיסה ויזואלית עשירה בצבעים ומראות, עולמות גרוטסקיים למדי, ואיכות התמונה והצילום בו ראויים לציון שלא יפחת ממעולה. ואולם, סרט טוב אינו רק צילום טוב, אלא הרבה מעבר לכך, ובכך מגרעותיו העיקריות של הסרט. לסרט אין כל איכות או משמעות מעבר לויזואליות המדהימה שלו. הסרט, כמו הפיגורה של לופז, הנו מצודד היטב, ואולם כשבאים לבחון את תוכנו, מוצאים קליפה ריקה המכסה על ריקנות מתמשכת. הדמויות נבובות וחד ממדיות, המשחק של השחקנים רחוק מלהרשים, והתסריט פשטני ובנאלי להחריד. יתרה מכן, בניית העיוותים הנפשיים של דמות הרוצח חרגה מכל פרופורציה, ונראה כי אין לה כל משמעות מהותית מלבד הניסיון להגעיל את הצופה - שלא כמו בסרטים אחרים, דוגמת "שבעה חטאים", אשר בהם לאופן הגרוטסקי בו בוצעו הרציחות היה קשר מינימלי לתשתית העלילה.אין בסרט זה משחק מוחות מרשים, כדוגמת מותחנים בדיוניים ושאינם בדיוניים אחרים. חבל מאד שבמאי עם תפיסה ויזואלית כה מרשימה, התפשר על תסריט עלוב, ובזבז זמן מצלמה כה יקר על אפקטים וסאונד, אשר אינם יכולים לחפות על מוצר כה פופוליסטי וכה מטופש.