תחשבו שמישהו היה לוקח כל סרט אימה שראיתם, כל סיפור אורבני ששמעתם עליו ומערבב אותו עם סדרות דרמה מתרבות הפופ כמו כל סדרה שראיין מרפי היה קשור אליה. קיבלתם לצלחת את "אימה אמריקאית", שילוב שובה לב של עולם אכזרי ועולם רומנטי עם דמויות אכזריות ומגניבות. בזכות שילוב מפתיע זה וסצנות אמיצות שמבקרות את החברה האמריקאית, הסדרה קיבלה לידיה קהל מעריצים גדול ונאמן וביניהם גם כותב זה.לקראת העונה השישית, נראה שיוצרי הסדרה חשבו הפעם לנסות משהו שונה. במקום להיות סדרה עלילתית לכל דבר, ישנו ניסיון לדחוף את ז'אנר המוקומנטרי שמחקה את אירועי העלילה כאילו היו מציאותיים. אך בניגוד ל"פעילות על טבעית" ושלל החיקויים שהגיעו אחריו, הפעם הנרטיב מתמקד בסדרת ראיונות בחלק אחד שבהן הדמויות מספרות את הסיפור וישנו את החלק השני שהינו דוקו-דרמה המשחזר "אחד לאחד" את הסיפור שמספרות הדמויות בראיונות.
פרסומת
זה לא עובד, זה נראה 'סיפור ריאליטי אמריקאי', הדמויות בריאיון מסבירות כל דבר שקורה באירועי הדוקו-דרמה, מה שמוציא לחלוטין את המילה פחד. תתארו לעצמכם שבסצנת המקלחת המפורסמת של "פסיכו" הייתה ג'נט לי מסבירה לכם איך היא מתקלחת כשלפתע מישהו פותח את הווילון ומרים סכין. אולי בהמשך העונה יהיה טוויסט מגניב לגבי סוג הנרטיב הזה, אבל נכון לעכשיו, הנרטיב הזה מעיק ולא תורם לעלילה. תוציאו את המוקומנטרי, אין מקוריות בפרק - דבר שתמיד היה בסדרה. בעל ואישה שעוברים לגור בבית מבודד כשלפתע האישה רואה רוחות אך אף אחד לא מאמין לה. מוכר?אך כול זה מתכווץ מול הבעיה הגדולה בפרק הפתיחה - המריחה. כל עורך סוג ת' יכול לדעת שישנן סצנות מיותרות שלא תורמות כלל לעלילה אלא לרמת העייפות של הצופה. במקום לספר סיפורי אימה על הרוחות שמפחידות את האישה- שלבי מילר (לילי רייב בריאיון\שרה פולסון בשחזור), מספרים לנו למה לי, אחותו של הבעל (בגילומה של אנג'לה בייטס בשחזור\אדינה פורטר בראיון), פוטרה מהעבודה שלה בעקבות פציעה שהובילה לאלכוהוליזם, מרתק.
ההתקדמות האיטית בעלילה היא משהו שקורה בכל עונה של "אימה אמריקאית" ,אולם עדיין בכל עונה הייתה לכך הצדקה, זו מעולם לא הייתה מריחה. רק לקראת סוף הפרק, נראית מולנו התקדמות בעלילה וסצנה מסקרנת באמת אבל אז מסתבר שזו הסצנה האחרונה.לא משנה כמה הביך פרק של "אימה אמריקאית", תמיד ידעתי להחמיא על הקאסט והמשחק. בין אם אלה ג'סיקה לאנג וקאת'י בייטס, ובין אםאמה רוברטס וליידי גאגא. לפרק הזה אין לי כלל מחמאות. שמענו על הדמות המצועצעת והצעקנית הקבועה של קובה גודינג ג'וניור אבל אנג'לה בייסט? שרה פולסון? מהשחקניות הגדולות של הטלוויזיה כיום נותנות הופעה משועממת ומשעממת.
התוספות החדשות לקאסט, נכון לעכשיו, כוללות את אנדרו הולנד המוכשר מ"סלמה" המשחק את הצד המרואיין של הבעל-מאט מילר, הרבה יותר טוב מקובה גודינג ג'וניור (וזו לא מחמאה). לצדו, אדינה פורטר מ"דם אמיתי" בהופעה מביכה עד מצחיקה.
גם כאן, עוסקים ריאן מרפי ובראד פלצ'וק בביקורת חברתית והפעם באופן מפתיע בגזענות כלפי השחורים באמריקה, במיוחד כשמדובר בזוג בין-גזעי. כנראה שהביקורת הזו תבוא לידי ביטוי כאשר נראה סוף סוף את שבט הרואנוק המסתורי אשר עליו מבוססת העונה. למרות חסרונותיו, הפרק נראה עמוק יותר מהקליפ המגניב של ליידי גאגא שנקרא בטעות גם העונה החמישית. התגעגעתי לביקורת החברתית הלא מרומזת של צמד הכותבים. עם זאת, אני מאוד מקווה שהמריחה הזו היא חד פעמית והמוקומנטרי\דוקו-דרמה יהפוך למוצדק ואם לא אז לפחות לנסבל.
ברור לי שהעונה הספציפית הזו חטפה ביקורת קשה מהמבקרים והקהל כאחד. מדובר בעונה היחידה שכל דבר אודותיה נשמר בחדרי חדרים ובסודיות מוחלטת. כגודל הציפייה, כגודל האכזבה של הצופים.
עם זאת, ארצה לציין את העובדה שאני באופן אישי נהניתי לצפות בכל פרק ופרק. מצאתי את עצמי יום אחד יושב וצופה בכל העונה ברציפות, בלי הפסקות. העלילה סוחפת ולא משעממת ובכל רגע קורה דבר המותיר את הצופה במצב שהוא מעוניין לצפות בעוד ועוד.
הסצנה האחרונה בה פלורה עוזבת את הבית כשהיא צופה באמא שלה, בהחלט זכורה לטובה. הצילומים היו נהדרים.