סוף הפאקינג עולם: ביקורת עונה ראשונה

The End of the F***ing World Series Review

נועה לוי על "סוף הפאקינג עולם: ביקורת עונה ראשונה":
"סדרה מצחיקה ומרגשת בחדות ובכאב"

שתף/י

משחק ג'סיקה בארדן אלכס לותר סטיב אורם כריסטין בוטומלי

פשע

ביקורת סדרה לסוף הפאקינג עולם: ביקורת עונה ראשונה מאת נועה לוי | כתבת האתר

ציון המבקר

"אכזרית, מנחמת ומצחיקה"

דירוג הגולשים

ראית את הסדרה? העבר/י את העכבר ודרג/י!

7.8/10

מדד פופולריות

3.4/10

Seret Buzz

הוסף/י למועדפים הוסף/י ל"רוצה לראות" התחבר/י הצטרף/י בחינם!

"סוף הפאקינג עולם" – במקור ""The end of the f*** world – היא סדרה של ערות 4 הבריטי שעלתה לאחרונה בנטפליקס, הממשיכה להגיש לצופה יצירות שהן פשוט ממתק טלוויזיוני. אולי בעייתי קצת לתאר את הסדרה הספציפית הזו כממתק; זה יותר כמו לקחת מסטיק בתמימות, ולקבל גל בומבסטי של חריפות מחוללת דמעות, אבל המסע הזה בסופו של דבר משתלם ואולי אפילו מתגמד מול תחושת הרעננות החדה שנשארת אחר כך. על הנייר, הסדרה לאו דווקא נשמעת יוצאת דופן או אפילו משהו שכדאי להתעכב עליו: זוג מתבגרים משולי החברה, במסע אה-לה בוני וקלייד בגרסה הדיספונקציונלית שלו. אבל בפועל קסם מתעורר על המסך בכל פעם שג'יימס (מגולם ע"י אלכס לות'ר) ןאליסה (מגולמת ע"י ג'סיקה בארדן) ממלאים אותו. שניהם לא מוצאים את עצמם בתוך החברה בה הם חיים מסיבות שונות, בצורה מאד אופיינית לגיל ההתבגרות, כולל העיוורון הדרמטי לעובדה הזאת. כשלעצמם, אף אחד מהם לא חביב במיוחד ובקלות אפשר היה לקבל זוג דמויות מעצבנות ומאוסות על המסך, אך זה לא איך שהסיפור הזה מסתיים.

אליסה וג'יימס מתחילים להיחשף במלואם לאורך הסדרה כמעט בדיוק מהנקודה הזאת שבה ההומור והכריזמה הייחודית של שתי הדמויות האלה לא מצליחים לכסות או לתרץ את כל מה שקורה יותר. תוך כדי, מתבהרת גם תמונה של עולם קודר מאוד להיכנס לתוכו; יפהפה ואסתטי וכל כך מלא בהבטחות מצד אחד, ומאותו הצד בדיוק גם מבעבע מדם ומדמעות, ועמוס אכזריות מעכלת, שנוגע בחדות בלב תוך כדי צפייה. מהר מאוד מתגבשת תחושת חמלה אמיתית כלפי ג'יימס ואליסה, ואיזה רצון כמעט מטופש שפשוט יהיה להם לרגע טוב. אבל אי אפשר להתחמק מהעצב לאורך הצפייה. ניהיליזם, הומור שחור או איזו אמונה תמימה; שום כוח לא יעמוד מול העצב המאוד אמיתי וכן בצפייה וגם לא בפני החיוכים שהסדרה מעוררת, בדיוק מאותו הסוג. יחד עם זאת "סוף הפאקינג עולם" מבקשת להציג מסר קצת יותר מחמם לב, שעוזר לבלוע את הגלולה המרה הזאת. לכולנו – לא משנה עד כמה בשוליים בעיני עצמנו אנו נמצאים – מגיע מישהו. מישהו שיהיה שם, לא משנה איפה השם הזה, כדי שיהיה קצת יותר קל.

אם לחזור רגע לסיפור המסטיק מההתחלה, אפשר למצוא עוד נקודות דמיון, כמו הרגע הזה שבו הלעיסה נהיית מעט מייגעת. המסטיק קצת קשה כבר, הטעם עושה סימנים של נעלם, זה הרגע שגורם לתהות אולי עדיף לעצור כאן. אף על פי שלא מדובר בסדרה ארוכה – שמונה פרקים כשהארוך מבניהם בן 22 דקות – עדיין יש רגעים שבהם הסדרה מאבדת קצת את הקצב או חוזרת על עצמה בשביל להדגיש איזה משהו שהיא כבר עשתה מלכתחילה או תעשה בהמשך בצורה הרבה יותר מדויקת. למרות שאי אפשר להגיד שהסדרה לא מתנהלת בצורה ליניארית, עדיין יש משהו במבנה שלה שהוא מעט מקוטע. הפרקים עצמם מתנהלים לפעמים כמו סיפורים קטנים עצמאיים כמעט. כל אחד מהפרקים אוצר בתוכו את מערכת היחסים של ג'יימס ואליסה, בינם ובין עצמם ובינם לעולם, ומספר משהו כמעט נפרד עליהם ועל הקשרים האלה. יש לזה יתרונות ללא ספק, אבל בסופו של דבר למרות שהרוב מהודק ובונה משהו חדש בסדרה וגם בצופה, יש רגעים או אפילו פרקים שאפשר היה להמשיך גם בלעדיהם מבלי לפגום בחוויה. אז אם יש סדרה שכדאי לתת לה צ'אנס בזמן הקרוב, "סוף הפאקינג עולם" בהחלט ראויה להיות הסדרה הזאת. היא לוקחת את הצופה למסע ברוטלי ושנון במרחבים של העולם עם זוג דמויות ראשיות שלשום רגע לא ייתן לכם לנוח, ולמרות שיהיו כמה רגעים בהם מנוחה הייתה יכולה להיות מבורכת, רוב הזמן הדהרה הזאת במדרון תהיה הדבר היחיד שתרצו לעשות.

נועה לוי | כתבת האתר

עמוד הסדרה הוסף/י ביקורת!

שתף/י