חסרי בושה 4

Shameless 4 Series Review

על "חסרי בושה 4":
"לאחר שלוש עונות קלילות, העונה האחרונה העמידה את הסדרה עם הדרמות החשובות היום"

שתף/י

משחק וויליאם ה. מייסי אמי רוסם ג'סטין צטווין קמרון מונגן

דרמה

ביקורת סדרה לחסרי בושה 4 מאת

ציון המבקר

"משובח ומתוחכם"

דירוג הגולשים

ראית את הסדרה? העבר/י את העכבר ודרג/י!

9.8/10

Seret Buzz

הוסף/י למועדפים הוסף/י ל"רוצה לראות" התחבר/י הצטרף/י בחינם!

"חסרי בושה" היא דרמה-קומית שהתחילה כקומדיה-דרמטית. מה שהקנה לה את המעמד הראשוני הזה, למרות הנושאים רציניים מאוד שהיא מתעסקת בהם (חייהם הקשים של משפחת "וויט טראש" חסרת כל) היא לא רק הקלילות האירונית שמאפיינת את הדרך בה מוצגים הנושאים הללו אלא בעיקר תחושת ה"סטטוס-קוו". אמנם משפחת גלאגר חיה מהיד לפה ונאלצת למצוא כל יום מחדש דרך לשרוד את העוני ואת האלכוהוליזם של אב המשפחה פרנק, אך בני הבית כה מתורגלים בחיים האלו, שבעצם די קשה לערער אותם. אבל אותו "סטטוס קוו" גם לא מאפשר להם לחשוב מעבר לכאן ועכשיו. הסדרה מתחילה עם אלמנט חדש שחודר ומאיים לערער את ה"סטטוס קוו" על ידי הצעת אפשרות של עתיד: ג'ימי, החבר החדש של פיונה. בשלושת העונות הבאות מתמודדת המשפחה בעלילות קלילות-ברובן עם כל מיני "שטויות שפרנק עושה", כשפיונה שואלת את עצמה שוב ושוב אם אפשר לצאת המ"סטטוס קוו" הזה. כשהגורם המערער נעלם בסוף העונה השלישית עם מותו לכאורה של ג'ימי, ה"סטטוס קוו" התחיל לקרוס לתוך בעצמו והטון של הסדרה השתנה.אי אפשר שלא לראות בעונה הרביעית של "חסרי בושה" כדרמה-קומית. הסיבה? סדר היום מתבטל כשהדמויות נוקטות בפעולות בעלות השלכות מהותיות ובלתי הפיכות, דבר ש(כמעט ו)לא קיים בקומדיה. למעשה, העונה הזאת כולה הייתה בסימן "השלכות". הסיפור הבולט ביותר הוא כמובן של פיונה. האחות הגדולה והילדה הטובה שתמיד דאגה לכולם מתחילה את העונה במקום הטוב ביותר אי פעם עם עבודה יציבה, זוגיות נורמלית ואפשרות ממשית לדאוג לאחים שלה. אז מה אם פעם אחת היא לא כזאת ילדה טובה? אז מה אם היא מוותרת לעצמה לרגע? מגיע לה קצת להתפרע, לא? מה שבעונות האחרות היה נסגר בפרק מעט יותר דרמטי, הופך לקו העלילתי המרכזי של העונה העוקב אחר תהליך קריסה מסיבי המוביל את פיונה להשפלה וביזוי, אובדן כל יציבות כלכלית ונפשית, ניכור ממשפחתה, גרימת נזק בלתי הפיך לאחיה התינוק ולבסוף למאסר ממושך.

כמובן שלא רק פיונה סובלת מההשלכות של מעשיה. פרנק, אשר במשך שנים שימש האלכוהוליזם שלו כבדיחה חוזרת, נאלץ להתבונן ישר בעיניים אל ההשלכות של ההתמכרות שלו. החל מסוף העונה הרביעית, כשמצבו הבריאותי נחשף, ובמהלך העונה הרביעית כולה, תהליך הגסיסה הארוך והאיטי של פרנק פותח את המנעד הרגשי של הסדרה בעימות רציני עם המוות. פרנק מתמודד בו זמנית עם ההשלכות הישירות של ההתמכרות (קריסת הכבד) והעקיפות (הניכור ממשפחתו). ילדיו של פרנק לוקחים תפקיד מאוד מינורי בהתמודדותו עם המוות והדבר בולט במיוחד כאשר מופיעה סאמי, בתו הבכורה של פרנק אשר עוד לא הספיקה להתאכזב ממנו ובילתה את חייה בציפייה לדמות אב.עניין ההשלכות מופיע גם בעלילות המשנה: ליפ, אשר מעולם לא היה צריך להתאמץ במיוחד בכדי להצליח ולכן הרשה לעצמו לעשות מה שבא לו, מגלה שבעולם האמיתי החוקים שונים. כשפיונה נעדרת והאחריות על החזקת המשפחה מוטלת על כתפיו, ליפ מצליח למצוא בעצמו כוחות שלא שיער שיש בו ובסוף העונה כמעט ואי אפשר להכיר אותו (קונספט שנעשה עליו משחק יפה בסצינה מול מנדי בדיינר בפרק האחרון). בפינת הילדים, גם דבי וגם קארל מגלים על בשרם את האמת הכואבת שלאהבה השלכות מהותיות, לטוב ולרע. וי וקווין הופכים להורים והסצנה המרגשת והבלתי נשכחת עם הרובה של קווין מבהירה: מעכשיו יש משמעות למעשינו. ליאם, כמובן, הוא כולו תזכורת חיה להשלכות בלתי הפיכות. אה, והיה איזה סיפור מיותר עם שילה ואינדיאנים.

אך המטאפורה העצובה ביותר לעניין זה היא הסיפור של איאן ומיקי. איאן חוזר באמצע העונה שונה לחלוטין. למרות שברור שמשהו בו מוזר ומטריד, זה בסך הכל מעין "סופר איאן"- הוא חזק יותר, מהיר יותר, אנרגטי יותר, גברי יותר, סקסי יותר, פתייני יותר ובעיקר בטוח בעצמו יותר. הוא כל כך חד ומפוקס על הרצונות שלו שהוא מצליח למתוח למיקי קו ולאלץ אותו להתמודד עם הבחירה הקשה בחייו. מיקי מוכן לקבל על עצמו, סוף סוף, את ההשלכות של יציאה מהארון בכדי להודות על אהבתו לאיאן. בפרק האחרון, אגב, מגלה מיקי שההשלכות ממש לא נוראיות כפי שחשב. אך אז מתגלה האמת על מצבו של איאן. כמובן שאין עניין של "החלטה" במחלות נפש גנטיות, אך הפרעה דו-קוטבית היא ייצוג אכזרי של הסיפור שחוזר על עצמו בכל העלילות: אי אפשר לטפס למעלה, מבלי לצנוח, בסופו של דבר, עמוק מטה. הצהרתו של מיקי שהוא יטפל באיאן כי "הוא משפחה" משמשת כניצוץ של אור בנקודת השפל העגומה היחידה של סוף העונה.כי בסך הכל, הפרק האחרון מחזיר את חייה של הדמויות הראשיות במשפחת גלאגר ל"סטטוס קוו": פיונה משתחררת מהכלא ומוצאת עבודה ופרנק ניצל ממוות. כמו בכל דרמה כתובה היטב, החזרה לנקודת ההתחלה מלווה בתובנות משמעותיות. פיונה משתחררת בחסד ולא זכות (למרות שהכותבים דאגו להדגיש את זכותה של פיונה בחייה כאשר היא מסרבת לקחת את הכדור שחברתה לתא מעניקה לה, החלטה מעט בוטה וישירה מדי לטעמי) ובדרכה הביתה מקבלת שיעור חשוב על האחריות האישית שמעכשיו עליה לקחת על עצמה. כלומר- אי אפשר להאשים יותר את אבא. מול ליפ מתבהר שהיא הפנימה את הלקח ותמשיך לעבוד בשמחה בכדי להחזיק את אהבתה הגדולה האמיתית– האחים שלה. פרנק, מצידו, בוחר במה שהוא תמיד בוחר בו: להיות פרנק גלגאר. לחיות כל רגע מבלי לחשוב על מחר, אבל לחיות. הניגוד בין השניים יוצר סגירה מרגשת ושלמה.ואכן, אם זאת הייתה עונה אחרונה, הייתה הרגשה של סגירה ומיצוי. אך כעת, כשהסטטוס (כמעט) שב על כנו, מצפה לנו עונה אשר יכולה בקלות לחזור להיות קלילה יותר מזו האחרונה. הסצנה האחרונה, בה מתברר שג'ימי/סטיב(/ג'ק?) מתכוון לחזור לחיינו, מעוררת קצת דאגה בעיקר משום שכאמור, היחסים שלו ושל פיונה הגיעו לשיאם הדרמטי עוד בסוף העונה הראשונה. העונה הנוכחית הוכיחה ש"חסרי בושה" היא הרבה יותר מ"קומדיה-דרמטית עם שטאנץ". זאת הייתה עונה אפלה, מתוחכמת, מרגשת ומשובחת אשר הציבה את "חסרי בושה" יחד עם הדרמות הגדולות המשודרות כרגע. רק שלא יבאסו בעונה הבאה.

עמוד הסדרה הוסף/י ביקורת!

שתף/י