בובה רוסית: ביקורת עונה שנייה

Russian Doll Series Review

דניאל עמיר על "בובה רוסית: ביקורת עונה שנייה":
"פחות ברורה מעונתה הראשונה, אבל עדיין נוגעת ומעוררת מחשבה"

שתף/י

משחק נטשה ליון גרטה לי יול וסקז אליזבת אשלי צ'ארלי בארנט

קומדיה

ביקורת סדרה לבובה רוסית: ביקורת עונה שנייה מאת דניאל עמיר | כתב מדור "שובר מסך" וכתב קולנוע וטלוויזיה

ציון המבקר

"נטשה ליון לשלטון"

דירוג הגולשים

ראית את הסדרה? העבר/י את העכבר ודרג/י!

6.8/10

Seret Buzz

הוסף/י למועדפים הוסף/י ל"רוצה לראות" התחבר/י הצטרף/י בחינם!

פנים - חדר שירותים בדירה עם מסיבה רועשת. אישה בשנות ה-30 לחייה עם רעמת שיער ג'ינג'ית, סיגריה בפיה, ותליון מוזהב לצווארה מתבוננת במראה בעייפות, כשברקע נשמע השיר "Gotta Get Up" של הארי נילסון בחוזקה. היא יוצאת מהמסיבה, יורדת לטייל ברחוב ונדרסת למוות ע"י מונית – רק כדי להתעורר שוב באותו חדר שירותים. כך התחילה נדיה וולקוב, דמותה של הקומיקאית והשחקנית הצינית נטשה ליון ("כתום זה השחור החדש"; סרטי "אמריקן פאי") – שגם יצרה אותה יחד עם חברתה הקומיקאית איימי פוהלר ("סאטרדיי נייט לייב"; "מחלקת גנים ונוף") והתסריטאית לזלי הדלנד – את עונתה הראשונה של "בובה רוסית" (“Russian Doll”), המיני-סדרה הקומית-דרמטית-כאוטית שעלתה לנטפליקס לפני כ-3 שנים, וזכתה לקהל מעריצים ועוקבים רב, שהובילו אותה למועמדויות ל-4 מועמדויות מרכזיות בטקס האמי באותה השנה (כולל פרס סדרת הקומדיה הטובה ביותר), והחל מהחודש שעבר (אחרי ציפייה ממושכת מצד מעריציה) – לעונה שנייה. אך העונה השנייה לא רק עולה באיחור משמעותי, אלא שמה בצד את הספין היצירתי שלה על אלמנט לולאת הזמן שכה נפוץ בעולם התסריטאות מאז "לקום אתמול בבוקר" האלמותי (ומאז העונה הראשונה, הספיק לקבל עוד טייק מעניין בצורת הסרט "פאלם ספרינגס") לטובת מחקר פילוסופי יותר ופחות קוהרנטי של יחסינו עם הזמן. נכון, דמותה הניהליסטית ומחוספסת הקול של נדיה עדיין כאן, ההומור החד כאן והיצירתיות בהחלט כאן – אך אין זה אומר שהעונה השנייה של הסדרה תדבר לכולם; ועדיין – היא רחוקה מלהיכשל או להישאר לא נגישה. היא מעוררת מחשבה, מרשימה, קרינג'ית במידה הנכונה ובעיקר עם רגש אמיתי (ספוילרים לעונה הראשונה בהמשך).

אחרי שפגשה את אלן (צ'ארלי בארנט), אדם שנטל את חייו אחרי פרידה מבת זוגו וממשיך לחיות את אותו היום מחדש, נדיה מבינה איך לשבור את לולאת הזמן שבה השניים נמצאים. 4 שנים מאוחר יותר, כשנדיה נמצאת על סף גיל 40 ומותשת מהטיפולים המתמשכים ברות (אליזבת' אשלי) - חברתה הטובה של אמה וזו שגידלה את גיבורתינו הג'ינג'ית למעשה – טיול קצר לתחנת הסאבווי המקומית מחזיר אותה למשחק זמן קצת אחר מהפעם הקודמת בשנת 1982. כך, נדיה מסתובבת חופשי בשנות ה-80 ומנסה להחזיר את מטבעות הזהב האבודים של סבתה (אירן בורדאן), שגניבתם שינתה לחלוטין את מסלול חיי המשפחה. מה הקאץ'? היא מופיעה בגופה של אמה חולת הסכיזופרניה לנורה (קלואי סביני; "זודיאק", "אמריקן פסיכו"), ומתחילה להרהר עד כמה גורלה תלוי בה. אחד מחוזקותיה של העונה הראשונה היה לא רק דמותה הקומית והחופשית של נדיה, אלא נקודת המבט היצירתית על אלמנט שחוק (לולאת הזמן) והתגובות הכמעט לארי דיווידיות של ליון אל הרגעים המקריפים והביזאריים מולם היא ניצבת, בעוד הבהירות העלילתית נשארה לכל אורך העונה. עם סיום עלילת לולאת הזמן, והרצון לחקור יותר לתוך עברה המעוות של נדיה, "בובה רוסית" מאבדת מבהירותה ומתחילה לנוע מאירוע לאירוע – ממרדף אחר נוכל חלקלק (שרלטו קופלי) שגונב את מטבעות הזהב, להרהור במצבה המדרדר של רות ועד לביקור קצר במערב ברלין של שנות ה-60 דרך מסעו בזמן של אלן (שדמותו נדחקת לעלילה מצומצמת הרבה יותר מהעונה הראשונה, וחבל) – במהלך שאולי יגרום לכמה מצופי התוכנית להיאבד בלינאריות הסדרה.

עם זאת, אין בהחלטה זו דבר רע. אותו חופש עלילתי שמעניקות ליון, פוהלר והדלנד לעונה כולה נותן זמן לדמויות לאתגר את הצופה עם שאלות פילוסופיות מהותיות שמעסיקות את רובנו יותר ויותר בעידן זה: עד כמה אנו יכולים לעמוד כנגד הזמן שחומק לנו מבעד לידיים בעולם המודרני? האם להרים ידיים ולקבל על עצמנו חיים בכאוס הם לא בהכרח דברים רעים? ועד כמה מוצדקת בכלל נוסטלגיה?. עם סיוע מהביטוי הוויזואלי והסימבולי של שאלות אלו (סטים "תקופתיים", וואן-שוטים הזייתים ופסקול מהורהר, שרובו מורכב משיריה המתמשכים של להקת פינק פלויד), העונה השנייה של "בובה רוסית" חודרת עמוק מתחת לעור עם אלמנטים שלא פונים רק לתודעתינו, אלא גם לרגשותינו הכמוסים ביותר. ואולי כאן חשוב לגעת בנקודה "מקומית": דרך גניבת מטבעות הזהב המקוריים של סבתה, נדיה מתוודעת לסיפור הישרדותה בשואה ועל סיפורה האמיתי של "רכבת הזהב", עליה הבריחו הנאצים אלפי חפצים יקרים ושווי ערך של יהודי הונגריה. דרך נקודת מבט אחרת על אותה טרגדיה עצומה בתולדות העם היהודי, ליון (בעצמה בת למשפחה יהודית-הונגרית, שהתגוררה בישראל מספר שנים בשנות ה-80, כאן התגלתה לראשונה השחקנית בתפקיד קטן בסרט הקאלט לילדים "אחד באפריל") מפנה את הזרקור לצד לא נודע מספיק של היסטוריית יהדות הונגריה, ללא ירידה למלודרמטיות יתר (כפי שקורה לרוב בתוצרים שעוסקים בשואה) או בציניות לא מתאימה. דווקא תת עלילה זו מראה איך ליון זוכרת תמיד להביא את עצמה האותנטית, ללא התחנפות לקהלה וללא סיפוק ה"פאנבייס" ותו לא. בשורה התחתונה, עונתה השנייה של "בובה רוסית" אמנם יותר מאתגרת יותר לצפייה מקודמתה, אך אורך הפרקים הקצר ומספרם המצומצם אינם מעלותיה היחידות: יצירתיות שופעת, ציניות חדה, רעיונות פילוסופיים מעוררי עניין ורגש כן ואותנטי מחזיקים את "בובה רוסית" על הרגליים ומוכיחים שוב - נטשה ליון לשלטון.

דניאל עמיר | כתב מדור "שובר מסך" וכתב קולנוע וטלוויזיה

עמוד הסדרה הוסף/י ביקורת!

שתף/י