המתים המהלכים: עונה 5, פרק 10

The Walking Dead Series Review

ישראל גת על "המתים המהלכים: עונה 5, פרק 10":
"פרק ברמה לא אחידה אבל משאיר טעם של עוד בזכות סיום מוצלח"

שתף/י

משחק אנדרו לינקולן נורמן רידוס סטיב יון לורה כהן

אימה

ביקורת סדרה להמתים המהלכים: עונה 5, פרק 10 מאת ישראל גת | מבקר טלוויזיה

ציון המבקר

"לא אחיד"

דירוג הגולשים

ראית את הסדרה? העבר/י את העכבר ודרג/י!

8.6/10

Seret Buzz

הוסף/י למועדפים הוסף/י ל"רוצה לראות" התחבר/י הצטרף/י בחינם!

הפרק של השבוע השאיר אותי קצת מבולבל. מצד אחד כ – 10 דקות סיום מצויינות, מצד שני הדרך שעשינו כדי להגיע ל 10 הדקות האלה, השאירו כמה תהיות, עיקומי פנים וגירודים בראש. שוב אני מקבל את הרושם שהחצי הזה של העונה יהיה שונה ממה שהתרגלנו אליו, אני לא מתלונן, אבל אני רק רוצה שהפרקים יהיו יותר עקביים ויציבים ברמתם.בואו נתחיל עם הקיטורים: זה היה פרק שהתמקד בעיקר בשתי דמויות, מגי וסשה. שתי השחקניות עשו עבודה טובה, אבל זה רק הדגיש את הכישלון בכתיבת הדמויות לפרק הזה ובמקרה של מגי גם לאורך שתי העונות האחרונות. מגי מנסה להשכיח מאתנו בכמה משפטים ובכמה הבעות פנים סובלות את העובדה שהיא העבירה עונה וחצי בלי להזכיר אפילו במילה את אחותה הנעדרת, ועכשיו פתאום היא מנסה לשכנע אותנו עד כמה היא בטראומה ועד כמה היא כואבת את המוות של בת'. אישית לא קניתי את העניין. זו לא ביקורת על לורן כהן שמגלמת את מגי, להיפך, אני מחבב אותה מאוד וחושב שהיא עושה תפקיד לא רע בכלל לאורך הסדרה, אבל הכותבים פשוט פישלו עם קו העלילה הזה, של מגי ובת'.

סשה מחליקה בלי טיפת אלגנטיות למשבצת הדמות המעצבנת, הלא ברורה והמסוכנת של העונה הזו, אפשר להבין את הכעס והאבל שהיא עוברת אחרי המוות של טייריס, אי אפשר להבין למה לעזאזל היא מוציאה את הכעס הזה על האנשים שהיו הכי קרובים אליה בחודשים האחרונים. היא כה מרירה וחסרת שליטה, שהיא כמעט ודוקרת את מישון ושורטת בסכין "נגועה" את אברהם, בתמונה שעד עכשיו לא זכתה להמשך בסיפור ומהווה חור בעייתי בעלילה (מפגיעה כזו, אברהם לא היה אמור להישאר בריא, הוא אמור להיות בדרכו אל הזומביות). תהייה נוספת שהפרק הזה עורר בי היא כל נושא הצמא והרעב. מה קרה? למה במשך ארבע וחצי עונות חבורת השורדים שלנו מסתובבת ברחבי אמריקה, או לפחות ברדיוס שמסביב לאטלנטה, כשהם "מתוקתקים" בגזרת האוכל והמים ופתאום, יום בהיר אחד, יש מחסור? זה לא מוסבר מספיק טוב ויותר מזה, זה לא אמין. אני חייב גם משפט על דאריל, גם במקרה שלו אני חושב שהכותבים קצת החליקו בפרק הזה. נכון שאנחנו מכירים את דאריל כחזק וקשוח אבל אני לא חושב שאנחנו מכירים אותו כנכה רגשית. לא נראה לי שהתגובה הטבעית שלו להתמודדות עם האובדן של בת' היתה להיאטם ולהפוך לכמעט עוין לחברים שלו עד לרמה שהוא צריך לגרום לעצמו חבלה גופנית כדי שיוכל לחזור להרגיש משהו, גם פה, לא קניתי.

נגמרו הקיטורים, בואו נעבור לחלק הכייפי של הפרק, דקות הסיום: מהרגע שהחבורה שלנו מוצאת את ערימת מיכלי המים שמשאיר להם "חבר" על הדרך והם מחליטים להמר נגד אמונה ב"חבר" האלמוני ולא לגעת במים, הפרק המריא והסתיים בצורה שנתנה לי תקוה להמשך. החל בגשם שמתחיל לרדת שהופך במהירות מברכה לאיום. דרך נאום המוטיבציה של ריק באסם, שבו הוא סוף סוף מזכיר את המילים המפורשות וקורא לחבורה שלנו "המתים המהלכים" (לצהלתם של כמה וכמה קוראי הקומיקס שנתקלתי בתגובות שלהם). וכלה בסצינה המסתורית של הפרק הזה, המאבק בזומבים על דלת האסם.האם הסצינה הזו באמת התרחשה? האם יכול להיות שמגי רק חלמה אותה? אולי זו היתה הזיה של דאריל? האם הזומבים הנערמים לכאורה על דלת האסם היו מטאפורה לטורנדו האמיתי שהשתולל בחוץ או שאולי זה היה הפוך? ואיך כל הזומבים האלה "שופדו" באורח פלא על העץ המתמוטט בלי שהאסם שבו שהו הניצולים שלנו נפגע בכלל? כנראה שלא נקבל תשובות אבל חלק ממה שכיף בלראות טלויזיה טובה הן השאלות שאתה יכול להשאר איתן בסיום פרק כזה, לדוש בהן קצת לאורך השבוע.לבסוף כמובן, ארון, מי הוא? איך ולמה הוא כל כך נקי ומסודר באמצע מתקפת זומבים? איך הוא יודע מי זה ריק ואיזה חדשות טובות הוא רוצה להביא לו? תודו שאתם במתח ותודו שתמונת הסיום של הפרק עם מגי וסשה עומדות באקדחים שלופים בסגנון מערבונים של פעם היתה מגניבה מאוד! מילת סיום, אני לא חושב שיש איזושהי דמות ב"מתים", אולי מלבד ריק וקארל, שיכולות להרשות לעצמן להגיד בקול רם את המשפט "אני יודע/ת שאנחנו נשרוד" – לתשומת לב השורדת מגי.

ישראל גת | מבקר טלוויזיה

עמוד הסדרה הוסף/י ביקורת!

שתף/י