ביקורות / תגובות / המלצות לסרט

אני לא יודעת אם קליל זו המילה המדויקת לתיאור הסרט הזה מר הוכנר... כי לא נראה לי שמישהו יצא מהסרט עם קלילות בלב. כשאני יצאתי מהאולם הקלילות עמה נכנסתי התחלפה במועקה כבדה. ולא כי הסרט לא טוב. ההיפך, הסרט מצוין. כל כך מצוין שבסופו לא נותר לי אלא להשתכנע שהריקנות, היא בכל. שלכל אחד מאיתנו: ילד, הורה, בזוג, או לבד יש תהום עמוקה כ"כ בלב, שאף חתונה או מטפלת או תפקיד נחשק בהצגה או ספינת פירטים לא יכולים לה. עוד לא היה סרט ישראלי כזה. אני לא בטוחה שהיה בכלל סרט כזה. הגברת הצעירה לבית גפן עושה חשק לעשות קולנוע.

מישהו יכול להואיל ולמצוא לי איזהו קובץ עם אחד הביצועים של בר בלפר ויובל מנדלסון? שוב,Wild Roses,התקווה?... תודה. אני לא בטוחה אם בכיתי בגלל גורלם המאפן של שי ותמר, או בגלל ההספד של גרוסמן שהדהד לי בראש, בקול רם, כל הסרט,אבל אהבתי, ונהניתי, והתרגשתי.

מר הוכנר היקר, די נמאס מהטיעון השחוק של – את הסרט הזה כבר ראיתם בכול כך הרבה גרסאות. אז מה? כשאבריל לוין הוציאה את הקאבר המאה ואחת ל Knockin on Heavens Door מישהו התלונן? כשמאיה רוטמן עשתה את גשם כבד זה הפריע לך? מה זה זה, אי אפשר סתם לפרגן בכיף שלך? באמת. הצופים לא מטומטמים. שבלונה תסריטאית הוליוודית צפויה מראש, מבוימת היטב ומשוחקת נפלא לא היתה מפיקה תגובות נלהבות כל כך מתשעים ושלושה אחוז מבקרי קולנוע, ולפחות מאותו אחוז של צופים – שנוטים להחמיר פחות – תוך שנים עשר שבועות. היתרון שלו, בלי כל קשר לגרסאות אחרות אם ישנן או אינן, הוא שהוא עשוי באהבה מאמא ואבא שעבדו עליו חמש שנים. תן כבוד.

אכן, כבר ראינו בעבר בדיוק את אותו המשפט בו עמד לדין המורה ש"הטריד מינית" את תלמידותיו, כבר נחרדנו להנאתנו מאין ספור סתירות על חוליי החברה האמריקאית, כבר התוודענו מקרוב לתקשורת, לשימוש הציני בה, ולשימוש שלה באנשים... אבל כל זה לא גורע אף לו במעט מהתענוג שמביא לנו מרקוס סייגה ב Pretty Persuasion. פינוק של סרט. פשוט תדעו למה לצפות.

מכירים את אלה שיספרו לכם במשך עשר דקות את השתלשלות האירוע הכי פעוט והכי שולי שתוכלו לדמיין, באופן שיעצור את נשימתכם ויקרע את עיניכם עד לשנייה בה יסיימו? אז דניס דרקורט הוא כנראה אחד כזה. נכון שתוכלו לקרוא בשלוש שניות על מה הסיפור, ונכון שמבחינת העלילה לא יחדש לכם הסרט כלום, אבל הבמאי הזה יעביר לכם את האירוע בתענוג חד פעמי – עם כל המתח שאפשר לבקש, עם שתי שחקניות נהדרות, ועם מוסיקה שלא תרצו שתסתיים אף פעם.

אם אהבתם את החיים יפים, כנראה שלא יהיה לכם קל להימנע מלפתח ציפיות גבוהות מהסרט. למרות זאת, עשו לעצמכם טובה, תתאפקו. הסרט נורא משתי סיבות עיקריות. הראשונה - בניגוד לבמאים רבים שניתן לזהות את הסרטים שלהם על פי טביעת אצבעם הייחודית והכובשת, אצל בניני טביעת האצבע היא אכן ייחודית, אבל מבחילה. בהחיים יפים, העניק בניני לאבא את ההומור ככלי מבריק וחזק ששימש אותו בניסיונו להציל את בנו ולאפשר לו לשרוד את תקופת מחנה ההשמדה. השילוב של המקום, האירועים, והשימוש בהומור עשו את העבודה עבור כולנו. אני נקרעתי מעצב ומאהבה לדמות האב, שהשכילה ליצור בעזרת כוח המחשבה והאהבה עולם חלופי ואנושי יותר לבנה. כנל לגבי השימוש במוטיב של מציאות הזויה, זה התאים לרעיון של הסרט, וזה עבד. הנסיון להעתיק את אותם הכלים לסיפור אחר היה טפשי ומרושע כלפי הצופים. כפי שהגדיר זאת אורי קליין בהארץ - הפטפטנות האין סופית וההתנהלות ההיפראקטיווית הופכות את נוכחותו על הבד למעיקה, כמעט בלתי נסבלת. השניה - לא ניכר כי בניני הואיל להשקיע שום טיפה של שמץ של מאמץ בכדי להכיר טוב יותר את הדמויות שלו, ולהעביר לנו כראוי מי הם ומה עובר עליהם. חוץ מבוכטות של קשקשת הסרט רדוד וטיפשי. יש קומדיות רומנטיות רבות שעשו עבודה רצינית יותר בשנה האחרונה. הביטוי הבולט ביותר לסעיף זה הוא בסצנת ההתאבדות של פואד. תליה שהתבססה על כלום. לא יאמן איך זוכה פרס אוסקר לא מתבייש להגיש לנו עבודה זולה כל כך. שיר הנושא בסרט הוא ללא ספק הדבר הטוב היחיד בו. ליאן

אני כותבת רק כדי שמי שיכול שלא להחמיץ – שלא יחמיץ [לאור הביקורות המבאסות כאן באתר] כפי שציין הוכנר – אל תגיעו עייפים כי הסרט דורש ריכוז בטקסטים לכל אורכו [לא כי הם מורכבים – אלא כי הם מאוד משעשעים וכל הדמויות מאוד דברניות...] אל תצפו לעלילה או לאקשן, בואו מלכתחילה בידיעה שזו לא יותר מהצצה לעולם של כמה "כוכבי" רדיו\ תיאטרון מקומיים, פשוטים להחריד, אבל כובשים להפליא. אין מצב שתצאו פחות ממאוהבים עד מעל לראש בכל אחד מהאנשים שתתוודעו אליהם שם. המוסיקה מהנה כפי שלא יכולתי לדמיין שאוכל ליהנות מקנטרי... האווירה סוחפת וחמה ומושכת אותך לבפנים [לא תבינו כמה מהר יחלפו לכם 105 דקות...] התפאורה מדוקדקת ומרתקת ונעימה לעין המשחק של כולם באמת יפיפה, אבל מריל סטריפ פשוט לגמרי מתעלה על עצמה ותופתעו לראות כמה יפה היא שרה!! אני לגמרי מצדיעה לאלטמן על סרט לא שגרתי, פשוט לגמרי, אבל עשוי למופת.

ההוכחה הניצחת לכך שאין צורך בתסריט או בצילום מתוחכם על מנת להפיק סרט מושלם. לא צריך כמעט כלום חוץ מטיפת אינטליגנציה רגשית.

מישהו פעם אמר לי שהסיבה שעלילות של סרטים או ספרים פורחים מזכרוני היא – שהם לא הותירו עלי כל רושם. בדקתי את התיאוריה הזו, והיא התגלתה כנכונה. לפיכך ברור לי שאת The Squid and the Whale אזכור עוד זמן רב. מי שחושש מספויילרים – שימשיך הלאה. אהבתי לשנוא את ברנרד ברקמן, אחד האבות הנוראיים ביותר שניתן לקבל, כי מילא אבא שיכור ומכה, שברור לעין הנזק שהוא גורם, אבל החלאה הזה מסתתר מאחורי מסווה שלי אינטלקטואל כשכל מה שיש לו להציע זה database ענק של קביעות מטופשות להפליא אותן הוא משנן לבנו. בן שכאילו נברא על מנת להיות הקהל של אביו. להעריץ אותו, להגן עליו, ולחקות אותו בכל אלמנט אפשרי ("אל תהיי קשה" הוא אומר לחברה שלו). בן שנשללה ממנו האפשרות לקרוא בעצמו, לחשוב, לדמיין, לפתח עמדות, להרגיש, כי נכפתה עליו ירושה ענקית וחולנית של אב שכבר עשה את כל העבודה עבורו. "למה אמרת שכתבת את השיר?" שואל הפסיכיאטר, "כי הרגשתי שיכולתי לכתוב אותו בעצמי... זה רק פרט טכני שלא אני כתבתי אותו"... אהבתי לראות את האמא הנהדרת הזו, שיש לה כל כך הרבה לתת לילדים שלה, אך העיוורון של הגדול מונע ממנו לקחת את כל הטוב הזה. לא האמנתי כמה כוח יש באישה שאומרת לבנה "נראה לך שאתה שונא אותי, אבל אני יודעת שאתה לא" על אף כפיות הטובה הבלתי נתפסת שלו היא מלאת בטחון שהוא עוד יתעשת. והוא מתעשת. איך ניתן שלא לאהוב את מי שכתב את הדבר הזה? ואת ארבעת השחקנים שהפליאו להפוך את זה לאחד הסרטים המושלמים שנעשו וייעשו אי פעם? איך?

אם צלחתם את הסצנה הראשונה (a guy meets a guy, a guy fucks a guy) אז: א. אבוד לכם, לא תוכלו להפסיק... ב. תעברו חווייה רגשית כ"כ נדירה (בהתחשב כמובן בהיצע ההוליוודי) שכל מה שתרצו יהיה רק להעמיס בנשיקות וחיבוקים את מי שגרם לכם לראות את הסרט הזה. have fun ליאן