ביקורות / תגובות / המלצות לסרט

אל תבהלו מבקורת. אם אתם אוהבים סרט עם עומק, שאינו מרפה מכם גם לאחר שיצאתם מהקולנוע – "אמא שלי" הוא סרט בשבילכם. כמו תמונה של רמברנדט צריך להתרחק ממנו ו לחפש את נקודת המבט ממנה הפרטים יתחברו לתמונה שלמה ומרהיבה. רק ממרחק תוכלו להבין איך מתחברת התמונה של האם הקשישה שבהתקף בלבול יוצאת מבית החולים ותועה ברחובות , לתמונה המדהימה בה השחקן המזדקן מנסה לומר את הטקסט בשפה זרה תוך שהוא נוהג במכונית, כשהתאורה מסנוורת אותו, שדה הראיה שלו חסום בשלוש מצלמות המוצבות על מכסה המנוע , והבמאית המתוסכלת ממטירה עליו הוראות בימוי מבולבלות. במרכז הסרט עומדת לכאורה הפרידה מהאם הנוטה למות. לא לטעות: מות האם הוא המשל. הסרט עוסק בדעיכת הקולנוע החברתי האירופאי, אולי אף בשקיעתה של כל התרבות האינטלקטואלית-חברתית שפיארה את אירופה במחצית השניה של המאה הקודמת. הקולנוע הזה מאבד את דרכו תחת היומרות האומנותיות של במאיו, ובחזרה אינסופית על אותם מסרים. העימות בין מרגריטה הבמאית האיטלקיה (מרגריטה ביי ) ובין בארי השחקן האמריקאי (ג''ון טורטורו –שניהם במשחק מעולה) הוא העימות בין הקולנוע ה אירופאי ובין הקולנוע של הוליבוד. הוא מגיע לפיצוץ מטורף כשהשחקן מאבד שליטה ושואג קללות באנגלית בעוד הבמאית מקללת באיטלקית ופורצת בבכי. ויש גם תקווה המגולמת בדמות הנכדה המתחברת אל סבתה בלימוד לטינית. וגם לבמאית יש תקווה בתמונת השיא , בה היא מצליחה לסיים שוט לשביעות רצונה, למורת רוחו של השחקן הראשי ולתדהמת שאר צוות ההסרטה. המלצתי: צפו בסרט, תצחקו בתמונות המצחיקות. תבכו ליד מיטת האם. שימו לב לפרטים, והמתינו בסבלנות לסוף הסרט. רק אז נסו לחבר את התצרף וחפשו את הפרשנות שלכם לסרט .

סרט ריאליסטי אנטיתזה לאשליה ההוליבודית- המערבית, שניתן לתקן את טעויות העבר. המסר הכל כך מזרחי של השלמה עם מה שלעולם לא יתוקן מועבר באופן מושלם ומנחם. הסרט מיועד לכל מי שמוכן להביט למציאות בעינים.

קומדיה רומנטית עם משחק טוב ונופי רקע קצת נדושים (ים, סירות דיג ועיירה איטלקית, קולות של ציקדות, שקיעה, כוכבים, זריחה ועוד כמה פלקטים). העלילה לא ממש מרתקת, התפניות בעלילה נראות מאולצות. המסר הוא כמובן שהאהבה מנצחת – אבל מה היא מנצחת? וכאן הבעיה. פיליפ (פירס ברוסנן) משתנה מגבר שתלטן כוחני ואנטיפת לגבר מה זה רגיש ועדין נפש כשהוא פוגש אשה שבירה, חסרת ביטחון, בתקופה הכי שבירה בחייה כשהיא מחלימה מסרטן ומגלה שבעלה בוגד בה. הוא לא מסוגל לגלות שמץ אמפטיה לאשה החזקה והמוחצנת שעוזרת לו לגדל את בנו, או למזכירה היעילה שלו שמנסה לחזר אחריו, ומנפנף אותן בכוחניות חסרת רגישות. אידה (פפריקה סטין) עוברת בהיסוס רב מגבר כוחני ובוגדני ומגעיל לגבר כוחני ומצליחן שנראה יותר טוב. לא ברור למה נופל אצלה האסימון בסוף, אבל זו קומדיה רומנטית, לא כן? ונקודה מרגיזה: הבעל מתרץ את בגידתו בקושי שהיה לו לראות את אשתו סובלת. זה כמובן אמור להצחיק, רק לא את מי שחווה בן/בת זוג שמתמודדים עם סרטן או כל מחלה קשה. זו חוויה שמאחדת או מפרקת משפחות. לעשות על זה גאג זה חוסר טעם. בסך הכל סרט נחמד וזו לא מחמאה.

המגבלה של הסרט היא הספר. הדרמות שברקע: שלהי מלחמת העולם השניה והמאבק בבריטים (ושימו לב שהשואה נזכרת בקושי) מסיטות את תשומת הלב מהסיפור. והסיפור הוא על גברים בוגדנים ונשים ננטשות. ילדה ננטשת על ידי אביה החוקי וגם אביה ה(כנראה) ביולוגי. אשה ננטשת על ידי בעלה וגם על ידי מאהבה. ארוס נוטש את ארוסתו לטובת הנערה המתבגרת, פועלת הנקיון שמוצאת מחסה בבית היתומות ננטשת על ידי המעסיק שלה והיתומות כולן ננטשות על ידי הספונסור, שמצא שימוש טוב יותר לבית היתומות כבית חרושת לנייר טואלט. המחאה הזו נאמרת בטון מינורי מדי לטעמי. ובכל זאת הסיפור האנושי של נערה המתמודדת עם הנטישות בחייה מסופר ומשוחק היטב. בסיכום נהניתי גם אם נותרתי עם טעם של החמצה .

הסרט הוא אכזבה למי שמחפש מציצנות לחדרי המיטות של החברה החרדית או סתם לנגח אותה. החברה החרדית מהווה רקע ותפאורה לסיפור התבגרותה של נערה כמהה לאהבה ברוב הנערות בנות גילה. היא מתבגרת מתוך אובדן אחותה, וביטול השידוך והנישואין להם ציפתה. היא נקרעת בין אמה הדוחפת אותה להינשא לגיסה האלמן אליו היא נמשכת ונרתעת, לבין דודתה וחברותיה המנסות להניא אותה מכך. מעל לכל היא נדרשת לגלות מה היא באמת רוצה. החברה החרדית מקצינה את מה שקיים בכל חברה: רגשות ויצרים מודחקים מול מוסכמות שיש לציית להם. הרגשות העזים מובעים בצורה מאופקת ומינורית תוך שימוש בשפת הקולנוע העשירה:, העמדה, צילום, פס קול (נפלא). שפת הרמזים העשירה מתבססת עלי כלי התרבות הדתית-חרדית, ועדיין יכולה להיות מובנת גם לחילוני/ה. לסיכום: סרט מרגש. אל תחשדו בי באהדה לחרדים, אבל את הביקורת צריך לחפש במקומות אחרים. מותר ליהנות מסיפור גם אם הוא נטוע בחברה "אחרת".

הצפייה ב"אף אחד לא מכיר חתולים פרסיים" הזכירה לי את "נאשוויל" משנות ה 70'. בשני הסרטים נרדמתי פעמים רבות... והתעוררתי בעיקר לקטעי המוסיקה. בשני הסרטים העלילה באה בעיקר לשרת את הרצף והקישור בין הקטעים המוסיקליים. זו של ה"חתולים הפרסיים" דרמטית יותר, שכן מעבר למרדף אחר הכרה המוסיקאים באיראן פועלים באווירה של רדיפה ודיכוי, תוך סיכנה לחירותם ואף לחייהם. עם זאת העלילה איננה חודרת לנפשם של הגיבורים, אלא מתמקדת בעיקר בבעיות ההפקה שלהם, ובמאמציהם להשיג אישור ליציאה לחו"ל. המוסיקה נעה על כל קשת הסגנונות של מוסיקה מערבית עכשווית. הטקסטים השיריים עוסקים באהבה בנאלית, במצוקות הנפש של הנוער ובמחאה פוליטית – צפוי ונדוש. מילה טובה מגיעה לצילומי החוץ של טהראן. הסרט מאפשר הצצה לעולם של השכבה הדקה של אינטלקטואלים פרו-מערביים בטהראן, אך ספק אם מעבר לכך הוא מציג תמונה מהימנה של החברה האיראנית. למרות גילי המופלג נהניתי מהמוסיקה, אך לדעתי יהנו מהסרט בעיקר צעירים חובבי מוסיקה וסקרנים.

הסרט נפתח ונסגר בתמונה של מוות מאיים. בתמונת הפתיחה יהודי שסייע לבעל-עגלה לתקן גלגל, נדקר בידי אשת בעל-העגלה המשוכנעת שהוא "דיבוק", ויוצא מביתה עם דוקרן קרח נעוץ בחזהו המדמם כדי להבלע בסופת שלגים עזה. בתמונת הסיום תלמידי בית הספר היהודי מתבוננים בסופת טורנדו המתקרבת אליהם במהירות בעוד המורה הקשיש לעברית מנסה לשווא לפתוח את המקלט... וברקע מתנגן שיר ביידיש המספר על חייו של היהודי הנודד המתגלגלים כמו גלגלי העגלה אל הלא נודע. בין שתי התמונות מתגלגלים חייו של לארי גופניק מצרה לאושר, ומאושר לצרה גדולה יותר... וכל זאת ברצף של בדיחות יהודיות היוצרות ניגוד קיצוני בין הרגש (עצב-חרדה או שמחה-פורקן) שהתמונה צריכה לעורר, ובין הצחוק המר שהיא מעוררת בפועל. המסר ברמה השטחית ביותר של הסרט הוא שהחיים מפחידים ונוראים עד שאין ברירה אלא לצחוק עליהם במלוא הפה. כדי לדעת אם יש מסרים עמוקים יותר (כנראה שיש) אצטרך לצפות בסרט שוב...

טקס הפרידה היפני מהנפטרים והכנסתם לארון עומד במרכז הסרט. הטקס מקביל לטכס הטהרה היהודי אך נערך בנוכחות בני המשפחה. באמצעות הטקס אנו מתעמתים עם יחסינו למוות, לכאב של הפרידה, לכאב של קצוות פרומים ששוב לא ניתן יהיה לאחות. לעורך הטקס יש יכולת לשלוט בסערת הרגשות ולתעל אותם לא רק להשלמה עם המוות, אלא גם להשלמה וקבלה של האבלים עם הנפטרים הסוררים. היכולת הזו עומדת במרכז הסרט, ומובילה אותנו לקבל את המוות כחלק בלתי נמנע מהחיים. לסרט שתי נקודות חולשה, שכנראה נובעות מפער תרבותי בין המערב ליפן: הוא ארוך, 130 דקות, וקצבו איטי. הוא מציג את הזוגיות כתהליך שבו האשה נדרשת לקבל את הגבר שלה מבלי שהוא יידרש להסביר את מעשיו. כוחו של הסרט הוא שנאמרות בו מעט מילים, המסר מובע באמצעות העלילה, המוסיקה, הנוף והרגשות שמתעוררים בנו הצופים. מומלץ לצפיה לפי שמוכנים לעזוב לרגע את שפת הקולנוע ההוליבודית ולהפתח לשפת קולנוע אחרת: רכה עדינה ולא ישירה.

הסרט מעביר מסר כבד על מערכת מוסרית לכאורה ומושחתת בפועל.מוסר מושחת כזה מביא לניצול של הטובות והתמימות בידי החזקים והמושחתים. הסרט מעביר את המסר היטב,עם נופך של אוירה כבדה של חורף ועוני ו"האח הגדול" שנוכחותו אינה נראית אך משאירה חותםבכל מקום. חסרונו של הסרט הוא בקצב האיטי בטייקים הארוכים מדי והמיגעים לפעמים. כדאי וחשוב לראות.

בראנה נטע את האופרה של מוצרט בהקשר של מלחמת העולם הראשונה. המוסיקה ככל שיכלתי לשפוט מזיכרון , הינה המוסיקה המקורית של מוצרט. הליבריט תורגם מגרמנית לאנגלית ועבר שינויים שנועדו להדגיש את המסרים נגד המלחמה . אין בכך כל רע. מה שמתקבל בסרט של בראנה הוא רקויים למאה העשרים על זוועותיה. השאלה הגדולה היא עד כמה היצירה הזו משמעותית לנו במאה ה21. המלחמות היום מתאפינות בטרור והחזית של המאה ה21 היא הרחוב, האוטובוס, המטוס והמשרד בקומה ה 99. למלחמות היום מרכיב דתי מובהק. כאשר האויב רוצה להרוג אותך בגלל דתך השונה, סיסמאות השלום והסובלנות שמפריח בראנה נשמעות אנאכרוניסטיות. בראנה מתעלם מהמסרים החברתיים הבעייתיים של תקופת מוצרט. זאראסטרו המנהיג הנערץ מזכיר במראה ובשפת הגוף את מאו או את מוסוליני אין הבדל בין הסמכותיות של זאראסטרו או מלכת הלילה,לבד מזאת שזו מסלסלת בקולורטורות היסטריות וזה מרעים בבס מהדהד. מונוסטאטוס משרתו שחור עו של זאראסטרו נושא את כל הסטראוטיפים הקשורים בשחורים או ביהודים.הוא מנסה לאנוס את פאמינה, מתרפס לפני אדונו ובוגד בו,החמור מכל הוא התייחסות המיגדרית . זאראסטרו המנהיג הטוב הוא גבר , מלכת הלילה הרעה- אשה. תפקיד הנשים נשאר לתמוך באהוב היוצא למלחמה וללדת לו הרבה פפגנים ופפגנות. הייתי מצפה שבראנה ימצא פתרון שיתאים את הערכים החברתיים בסרט למקובל בחלקי העולם שממערב לטהרן וריאד. בשורה התחתונה המוסיקה של מוצרט מנצחת. כהצדעה ופרידה למאה עשרים הפרשנות של בראנה טובה אך אין בה ממשמעות למאה שלנו.