ביקורות / תגובות / המלצות לסרט

נכון יותר לקרוא לו לב עמוס ולא מעט מפוספס...מבחינת בימוי ותסריט ההבטחות המרכזיות של הסרט מונחות בנוכחותה הכובשת של אניה בוקשטיין ובאפשרויות האין סופיות שמאפשרת לנו המוזיקה...אבל כאמור אלה לדעתי מפוספסים ...ובגדול הגיבורה מסתובבת בעולם של דמויות ללא נפח והיא גם נעה בתוך סצנות קודרות, לא מעט מהן תלושות ולא אמינות...לנו הצופים אין מזור על ידי התחברות כלשהי המתפתחת בין הדמויות (וליטוף אחד של כומר או אישה חרדית זה לא מתפתח לדבר שניתן להגדירו כקשר בין אנשים. נראה ששתי האפשרויות קשר עם נוצרי או עם חרדית הוא כל כך טאבו שהבמאי מתרחק ממנו כמו מאש המוזיקה נראית כאחד מהנושאים המרכזים בסרט למעשה נעדרת בו כמעט לחלוטין. היא נוכחת בדמות כלים מוזיקאליים (פסנתר ועוגב) שמשתמשים בהם שימוש חסר לב (כך אומרות הדמויות) ואנחנו הצופים מחכים שלרגע אחד אחת הדמויות המנגנות בפסנתר יישמו את הביקורת וינגנו כמו שצריך, ויגאלו אותנו מהמועקה ....אבל ציפייתנו לא מתגשמת . למשל בשלב מסוים אומר המורה לתלמידתו שהיא צריכה לאלתר...והיא מתנגדת עקב ההשכלה והמיומנות שלה שהן קלאסיות – ואנו הקהל מחכים שהנה, הוא ידריך אותה ומוזיקה גדולה תצמח....אבל זה לא קורה...ונשארנו עם מועקה חמוצה בלב ועם מראות הנוף הירושלמיים האפרוריים (שאומנם הם לא פעם יפים) אבל כל כך מטורפים וסהרוריים עד שבאמת קשה להתחבר אליהם. ועוד אמירה לאומנים (במאים, תסריטאים,שחקנים ועוד...) שמן הסתם רוצים להתבונן היטב: מבחינה חברתית אין ספק שהחרדים כבר לא במקום בו אתם מתארים אותם בסרט זה (ובוודאי לא בקריית יובל) אבל חשוב לא פחות לאפשר תיאור קולנועי אמין שבו הרשע מתואר בגוונים רבים ולא רק בצבע "שחור"

רומא לא ברצלונה את הסרט הזה ראיתי כששני רעיונות מרכזיים מתרוצצים לי בראש (והם קשורים אחד בשני): וודי אלן הפך (כבר מזמן) מקומיקאי/ סטנד-אפיסט במשרה מלאה, לאיש של נופים ומראות. באחרונה הוא ממש מאוהב באירופה וכבר עשה סרטי אהבה על ברצלונה ופריז ועכשיו על רומא. "דה פאני לונלי גאי" נהפך ל"לונלי פלאנט". הרעיון השני שעלה באחרונה: להביא את אלן לעשות סרט בישראל. אפתח בראשון ואסיים בשני . אין ספק שהוא יודע להציג מקום בצורה פנטסטית (טוב מכל ספר למטייל) והוא אמן שזירת הסיפורים בנופים. לעיתים קרובות נותן הבמאי לאווירה המקומית לצבוע באור רומנטי את הסיפור וזה בדרך כלל עושה לנו טוב ולא פעם יוצר מחויבות לחופשה הבאה . רומא בהחלט נוכחת בגדול ועושה חשק לבקר בה. רמת הסיפורים מהם מורכב הסרט לא אחידה. לעיתים הם גולשים לקומדיית המצבים השטותניקית – ואז זה פחות טוב. גלריית כוכבים מספקת משחק לא רע. מתבלטים: פנלופה קרוז כזונה – תפקיד אליו היא יכולה לצוק את הגופניות והטמפרמנט המיוחדים לה וגם ג'סי אייזנברג, שכיכב בסרט "הרשת החברתית". מעל כולם וודי אלן בעצמו שמשחק את עצמו יותר טוב מכל שחקן אחר...ואפילו הצליח להצחיק אותי פה ושם. המאוכזבים מהסרט, שהגיעו בוודאי עם ציפיות מ"ויקי כריסטינה ברצלונה", התאכזבו מכך שנושאי ה"אהבה" מוצגים מנקודת ראות גברית ולא מהצד הנשי שנוטה לעשות טוב לאהבה. לסיום, במענה לשאלה: האם כדאי להביאו לכאן? אנסה לעשות חישובי עלות-תועלת. מי שהגה את רעיון הבאתו לישראל משוכנע שגם אם הוא לא ממש משתגע עלינו, מספיק שיגיע והאהבה תשתלט עליו. ברומא יצא סביר. ומה אם יספר על חשבוננו בדיחות?...ויגלוש לקומדיית מצבים בפתח תיקווה – אולי בכ"ז לא כדאי

נו ...ממש לא מצחיק העולם הזה אני מרגיש בעמדת מיעוט מול כל עולם הביקורת חושב בגדול שמדובר פה באמת ב: על טעם ועל ריח במיוחד כשמדובר פה ביוצר מוכשר...שכשרונו , איןן ספק, בולט גם בסרט הזה אז מה הפיספוס ?אם זה היה ציור - הייתי אומר - צייר טוב שלא יודע מתי לעצור ...והוא כבר יצר ציור שנראה מבטיח אבל הוא רוצה עוד ...ועוד והוא מוסיף ומתקן ולעיתים התיקון...לא יוצא והוא מתקן את התיקון ומוסיף ומוסיף....והורס והציור יואצ לעיתים גדוש...ולא ממוקד . זאת תחושתי פה...יותר מדי דמויות יותר מדי מסרים...בלגאן שלם. סדנת הכתיבה היא רעיון מצויין. והסיפורים הם דימיוניים וסוריאליסטים (דרך אגב זאת סיבה מצויינת מדוע סיפור קולנועי גולש לסוריאליזם ) ובעיני כל הסיפורים של הסדנא מצויינים ובמקומות שהסיפור גם נישזר בחיים זה ממש נחמד ואם היה רק מסתפק בזה, מבחינתי היה יוצר פנינה קולנועית מעולה ואילו זרחין מוסיף ומוסיף עוד דמויות ועוד רבדים...וכל דבר יותר תלוש מהשני ואותי זה משאיר עם תחושה של "יותר מדי" וחוסר מיקוד וגם הלוקיישן...טבריה - בעיני לא ממש מספק כמה שוטים של הגגות וכמה שוטים של הכינרת זה לא טברייה ואחרון ממש לא הבנתי את הקאסט לקחת את המצחיקנים הכי גדולים במדינה לצוות אחד ...זה בדיוק כמו לעשות סרט בסיגנון "זוהי סדום" מצד אחד לקחת את זאב רווח ואת קטורזה ....זה הברקה שמשתמשת ביכולות הדרמתיות שלהם במבנה הגוף שלהם...באופי שלהם...באמת מצויין אבל מה עם גרייניק או כל יתר הסטנדאפיסטים שהסרט הזה מאכלס...מה זה אמור להגיד...ממש לא ברור ויש פה גם התכתבות עם השם של הסרט

רומן למשרתות בריבוע זהו גם סרט על משרתות ספרדיות הגרות בקומה השישית. וגם בעל תובנות המתאים לז'אנר הספרותי הידוע במקומותינו בשם "רומן למשרתות". תכני הספרים האלו נוטים להיות פשטניים, וקלישאתיים – כיאה למשרתות הקוראות אותם. היוצרים של הספרים האלה עושים זאת אולי בגלל "מוחן המצומצם" של הקוראות (שיותר משזה מעיד על הקוראים הוא מעיד בוודאי על הכותבים) או בגלל רצונם של הכותבים לספק ל"משרתות" שלהם אסקפיזם מן הסוג של: אהבה עם "הפי אנד". מבחינתי אין סיכוי שאתחבר עם סרט שנוקט באסטרטגיה של זלזול באינטליגנציה שלי. גם בסרט שלפנינו הפיתרונות הם נוסחאות פשטניות ורצון ברור להימנע ממאמץ אינטלקטואלי והתמודדות איתם. סוגיות רבות שעוברות אל מול ענינו לא זוכות לטיפול אמיתי ואמין, כגון: בעיית זרים מבקשי עבודה, בעיית האדם המחפש משמעות, משבר אמצע החיים, הכוח כגורם משחית ומעוות, תפקידו של הכוח "במשחק המינים" ועוד. החיוך המרוח על פני חלק לא מבוטל מהצופים מול המסר "האהבה בסוף תנצח" גרמו לי (רק לרגע) להרהר האם אותם סופרים צדקו באשר לקהלם.

יקיצתה של "היפיפייה הנרדמת" האגדה המקורית נתנה תיקווה לכל יפיפייה – שבתום שינה קלה היא עשויהלהתעורר לצלילי נשיקה של נסיך יפה תואר. בסרט שלפנינו היקיצה כואבת ולא מותירהמקום רב לתקוות. ז'ולייט ביינוש (שהיא מאותן נשים יפות באמת ולא מהדגם הבארבי) מתעוררתומאפשרת לנו להביט על עצמינו...ועל מה שאנו עושים לחיינו. האם היוצר מצביע כאן על מהלךבלתי נימנע, בו אנו עתידים לאכזב את עצמנו? – ככל הנראה כן. הסרט מצביע, אם כך, עלמציאות שבוודאי עלולה להשרות על הצופה מלנכוליה...כשניתנת לנו האפשרות להרהרבחיינו המאכזבים (גם אם יש בהם לא מעט השגים). כמו באגדה משתנה העולם ברגע "הדקירה"...ופה הדקירה היאסקס שבעקבותיו מתעוררת היפיפייה אחרי 15 שנים. המדובר במעיין איבוד זיכרון פלאי (שלאקרה עקב מחלה או תאונה) זוהי מחיקת זיכרון שמאפשרת לגיבורה (ואולי גם לנו) הצצה עלנתיב חיינו המפוספס. בניגוד לאגדות אין כאן מוסר השכל. תוכל אתה להסיק מסקנות באשרלהגשמתם של חייך. כך אתה עשוי להגרר למחשבות מרובות על עצמך ולא בגלל פיתרונות אותובנות חדשות שהסרט מציע אלא בגלל אפקט המראה...ואת מלא הערכתנו אנו נותנים ליוצר שמעורר בנו מחשבות. "הדקירה" שחוזרת על עצמה בסיום מוכיחה אולי שהאפשרויותהעומדת בפנינו מגוונות: לראות את הסקס כאקט משנה חיים – כמו אותה הקלישאה עלהתפקיד שמרוויחה השחקנית דרך מיטתו של הבמאי. או מהצד החיובי והרומנטי - כפעילות אהבהשמחזקת את הקשרים בין האנשים...וגם אם בסופה אין נסיך יפה תואר, בעזרת פעילות כזאתתוכל לשמור את אהוב נעוריך קרוב אליך.

בכל דברי שלהלן לא יופיעו המילים – מריל סטריפ אתם כבר יודעים שהיא גדולה, ושהיא קיבלה את האוסקר בצדק. אבל איך הצלחתם, אתם המבקרים, לגרום לי לוותר על הסרט הזה? בצדק אתם מחפשים משהו שמעבר למשחק ומעבר לעשייה הקולנועית - אבל מה עם "זיקנה"? האם זה לא נושא שראוי לטפל בו? תודו שזהו עניין שמאוד מפחיד אתכם...וגורם לכם להירתע. בקיצור...הגעתי לסרט די במקרה – כשאזלו כרטיסים לסרט אחר. הייתי משולל ציפיות ואולי בשל כך הייתה לי הפתעה די נעימה (גם אם לא הייתי מכנה את הסרט הזה "נעים"). יש בו גם בסרט כמה עניינים ששווים הרהור, למשל: על גודלה של הנפילה הצפויה לאדם בעל כוח (פוליטיקאי זה דוגמא טובה...אבל לא רק הוא) כשהוא יורד מבמת ההיסטוריה. קשה שלא להיזכר במנחם בגין ה-אקס ראש ממשלה שלנו, ויש דוגמאות אחרות למכביר. גם סוגיית המנהיגות עולה פה לא מעט...ואפילו בהיבטים בעלי עניין: גיבורתנו טוענת שיש כוחות הכרחיים למנהיג והם: עוצמה פנימית, עמידה על שלך, היכולת לא לוותר. כוחות אלו יהיו בעתיד גם אלו שיורידו אותה מעל במת ההיסטוריה. ויש גם קצת אמירה על האישה הקרייריסטית שמוותרת על משפחתה ומתמודדת בתוך עולם שמרני גברי...כל אלו הם בהחלט לא דברים של מה בכך. חבל שמחלת האלצהיימר גורמת למרבית הצופים (והמבקרים) לפספס... לגבי יוצרי הסרט רק נוסיף שגם אם הם לא פספסו תצוגת משחק של מי שאנו מנועים להגיד להלן את שמה. הם אולי כן פספסו את המשמעויות החברתיות-כלכליות של פועלה של רוה"מ תאצ'ר. כך שהשורה התחתונה שלי לגבי הסרט זה – טוב ...ולגבי הכלכלה הבריטית – מה שחשוב זה לא רק השורה התחתונה.

הסרט הזה הוא קצת – "כוסברה"... מן מאכל שמחלק את העולם לאוהדים ומכורים מול שונאים גמורים. הסיבות לכך נעוצות ככל הנראה בכך שסרט שבו יש "קליפה" של משחק טוב ורגעי הומור חביבים נוטה להסתיר את התוכן. מי שבא במגמה לחייך אין ספק שייהנה, וכדאי שלא ייתן את דעתו לקשקושים האינטלקטואלים שלי. ומכאן כמה מילים למי שרואה בסרט יצירת אומנות, שראוי שיהיה לה גם מסר. הסרט מתמקד באידיאולוגיה הומניסטית שהיא קצת לעוסה: שכולנו בני אדם. בריון מטופש הוא אדם וגם נכה אינטלקטואל הוא אדם. לשניהם יש צרכים די דומים – big deal! ויש גם אמירה קצת יותר רצינית: שלטיפשון, משובב הנפש, יכולה להיות אינטליגנציה רגשית גבוהה שמאפשרת לו לטפל באופן טוב יותר באדם ניזקק...לפחות טוב יותר ממה שאנשי מקצוע יבשים יכולים. אבל מה הסיבה להוסיף עוד מסרים אנטי תרבותיים? – את זה קשה לי להבין. מדוע שולל הגיבור את כל תולדות האומנות? באך, ויואלדי, אופרות בגרמנית, ציור (בעיקר מז'אנר האקשן פיינטינג...שכבר מזמן פס מן העולם, ומכאן שאין שום סיבה קונקרטית לצחוק עליו בימינו אלה) מדוע לעלות על נס את הנבערות??? נדמה שמסרים של פתיחות תרבותית היו הולמים יותר את מי שיש לו פתיחות רגשית....ובזה חולשתו של הסרט. גילוי נאות שאולי יאזן קצת את הדברים: המשפט (שציורים רבים שמעו אצלנו) "הבן שלי יכול לעשות ציור כזה" מעורר בי זעם שאינו בר כיבוש. ועוד דבר, הכותב פתוח בהחלט ל"אדמה רוח ואש" (המועדפים על הגיבור שלנו) וגם אוהב מאוד כוסברה.