ביקורות / תגובות / המלצות לסרט

המשך לביקורת, תמיד אהבתי לראות את השיתוף פעולה של ברטון ודפ והם סיפקו לנו רגעים קסומים בקולנוע במיוחד במספריים של אדוארד וסוויני טוד לדעתי ששם השיתוף פעולה היה מצויין וכל אחד הוציא מעצמו את המקסימום . הפעם היה נראה שהם קצת עייפים ולא ראיתי חידוש , לא מצד ברטון ולא מצד דפ שעושה את התפקיד שלו טוב אבל לא גורם לצופה ליפול מהכסא , העלילה בסך הכל הייתה ידועה לכולנו אך עדיין היה נדמה שברטון לא החליט האם הסרט מיועד למבוגרים או לילדים מכיוון שישנם רגעים שטחיים מידי והומור רדוד וטקסט משעמם שגורם גם לשחקנים להפגין משחק חלש. לסיכום לדעתי הסרט הוא החמצה גדולה וטים ברטון היה יכול לקחת את זה צעד אחד קדימה אבל במבחן התוצאה בסרט הזה הוא נכשל והמנצח הגדול הוא דווקא אוואטר כי שיוצאים מעליסה בארץ הפלאות רק מבינים כמה הסרט של ג'יימס קמרון (אוואטר) הוא גדול ומרשים ולאן הדימיון יכול להגיע בעזרת הטכנולוגיות של היום.

אם תשאלו כל מפיק את מי הוא היה רוצה בתור במאי לעיבוד של עליסה בארץ הפלאות אני מניח שבתשעים אחוז מהמקרים התשובה הייתה טים ברטון , הבמאי והחזון , הבמאי היצירתי של הוליווד שמפתיע כל פעם מחדש בשנים האחרונות בסרטיו (סוויני טוד , צארלי וממלכת השוקולד ) . גם הפעם הוא לקח לצידו בתפקידים הראשיים את ג'וני דפ בתור הכובען המטורף ואת אשתו בתור מלכת הלבבות וביחד הוא ניסה להחיות את הסיפור הידוע על עליסה אשר חלמה לעצמה ובנתה עולם משל עצמה מלא ביצורים ובדמויות מוזרות ומשונות. הפעם גם ניסה ברטון לקחת את הסרט צעד קדימה ולהשתמש בטכנולוגיה של 3D , בניגוד לאוואטר של ג'יימס קמרון ברטון הפך את הסרט ל3D בתהליך הפוסט - פרודקשן ולא מההתחלה והתוצאה בהתאם... מבחינת חוויית ה3D הסרט לא משתווה לרמה של אוואטר ונמצא הרבה מאחורה גם באפקטים וגם בשימוש ב3D , בניגוד לטים ברטון ג'יימס קמרון ידע שהוא הולך להקרין את הסרט ב3D ולכן הוא בנה סצנות מתאימות ודאג לצלם מהזוויות הנכונות כדי להעצים את האפקט של ה3D , העולם הדמיוני שבנה ג'יימס קמרון הוא הרבה יותר עשיר והרבה יותר גדול מהחיים מאשר טים ברטון הצליח לעשות בעליסה בארץ הפלאות וזה די הפתיע אותי כי אנחנו כבר ראינו למה טים ברטון מסוגל בסרטיו הקודמים . ברטון לקח את הסיפור הפעם לכיוון קצת שונה , והוא מחזיר את עליס בגיל מבוגר יותר לעולם הדמיוני שלה ולמקומות שאליהם היא ברחה כשהייתה ילדה קטנה , זוהי בעצם מטאפורה לתהליך הבגרות שכולנו עוברים ולשלב שבו אנחנו מבינים שהגענו לגיל שאנחנו כבר לא ילדים ושאנחנו בוגרים ובשלב הזה אנחנו מתמודדים עם החלטה חשובה או מחסום משמעותי שמנע מאיתנו להתקדם הלאה (בסרט הדרקון מסמל את הנקודה הזו).

הסרט שהיה מועמד ל3 פרסי אוסקר תסריט מעובד , שחקנית והסרט הטוב ביותר מביא לנו את סיפורה של גני Carey Mulligan נערה צעירה ודעתנית אשר לומדת כל הזמן בכדי להתקבל לאוקספורד ולהגשים את רצונו של אביה אשר הציב לה את המטרה הזו בלבד. לחיים יש תוכניות אחרות וגני נפגשת בבחור צעיר דיויד אשר גדול ממנה במספר שנים והוא גם בעל ממון. דיוויד מראה לגני את הצד האחר של החיים , הצד בלי הלימודים , הצד של הבילויים בלילות לצד ביקורים בקונצרטים וטיולים מהנים , ההכרות עם דיויד מעלה ספקות בהתחלה מצד כל החברים וההורים של ג'ני אך במהרה דיויד מצליח לתעל את כולם ולגרום להם להבין שהוא הדבר הטוב ביותר שקרה לה. גני שמסתנוורת מכל הסיפור הזה מחליטה לעזוב את ביהס ולהגשים את אהבתה לדיויד , האם ההורים שלה יתמכו בה? האם זו ההחלטה הנכונה? מה מניע את דיויד והאם הוא הבן אדם שלא היא חיכתה? לפעמים הדברים מתחת לפני הקרקע הם לא כמו שהם נראים. הסרט הזה הוא בהחלט סרט קליל וחביב אשר מספק הנאה לצופה , לדעתי הוא נשאר בקטגוריה של קומדיה - רומנטית ולא מגיע לרמה של סרט דרמה שמצליח לסחוף את הצופה ולרגש אותו עד הסוף אבל בכל זאת הסרט כמו שהוא עושה את העבודה ונוגע בנושאים מעניינים ונקודות רלוונטיות שנערות צעירות בהחלט נחשפות אליהן. השחקנים הראשיים בהחלט עשו עבודה טובה והם מצליחים להחזיק את הסרט לכל אורכו בנוסף אהבתי גם את התלבושות ועיצוב האומנתי , לא משהו חריג או יוצא מן הכלל אבל בהחלט במידה מספקת לסרט בסדר גודל שכזה סרט קטן מימדים. הפריע לי מאוד הסוף של הסרט שהיה מאוד חלש ולאחר ציפייה ובניית הדמות הראשית במהלך הסרט , הסרט נגמר בקול חלש ולא מצליח להתעלות או לרגש והצופה יוצא במידה קטנה של אכזבה ושל הרגשה של פספוס.

בתור מעריץ של מרטין סקורסזה אני רואה את כל סרטיו בשנים האחרונות וכל סרט חדש מעורר בי ציפייה. כמו בסרטים האחרונים גם הפעם סקורסזה לוקח לצידו את די קפריו בתור הדמות הראשית ובכך עוזר לדי קפריו לבסס את מעמדו בקולנוע ההוליווידי בתור שחקן אופי ולא רק "פנים יפות". לגבי המשחק של די קפריו הדעות חלוקות , ישנם שיגידו שהוא שחקן טוב ... אחרים יגידו שיש לו מזל ושהמראה שלו הביא אותו עד הלום , לדעתי הוא שחקן טוב אבל הוא לא כשרוני כמו ג'וני דפ למשל כלומר לא שחקן מלידה. אז ברוכים הבאים לשאטר איילנד , המקום שבו המציאות והדמיון נפגשים וקשה לדעת מה אמת ומה הזייה. די קפריו מגלם מרשל פדרלי אשר בא לחקור העלמות של חולת נפש מסוכנת בשאטר איילנד , מוסד פסיכאטרי לחולים מסוכנים. מהר מאוד הגבולות מטשטשים ולא ברור מהי הזייה ומהי המציאות במקום הזה... סקורסזה הוא אמן קולנוע ואין ספק שהוא אחד מהיוצרים הגדולים ביותר כיום ושנים עוד ידברו על סרטיו, לגבי הסרט הזה אני לא חושב שזהו סקורסזה במיטבו ולפחות אני הרגשתי קצת החמצה. הסיפור בנוי טוב והצופה נשאר במתח במשך הסרט ויש גם ציפייה לנסות להבין מה קורה במשך כל הסרט אך הרגשתי שעדיין חסר משהו ושסקורסזה לא נתן הכל מעצמו בסרט הזה כלומר הוא יכל להוציא ממנו יותר ולהפוך אותו למשהו יותר גדול.

הביקורת נכתבה לפני הזכייה הגדולה בטקס האוסקר. היו לי הרבה ציפיות מהסרט הזה אחרי הבאזז הגדול שהוא עשה בטקסים החשובים ויש עוד את האוסקר בקרוב. ואולי בגלל גם קצת התאכזבתי ... אמנם יש בסרט מספר סצנות חזקות ומרגשות והחלק השני של הסרט בהחלט הרבה יותר חזק מהראשון אך הרגשתי שזה עדיין לא זה ושהוא לא מספיק להגיע לרמות הגבוהות באמת. התחלת הסרט נותנת הרגשה של סרט דוקומנטרי ושל מבט מהצד על הנעשה ביחידת סילוק פצצות של הצבא האמריקאי חודש אחרון לפני החזרה הביתה. כל סצנה עומדת בפני עצמה ולא ברור עוד מה הסיפור ומי הדמות המרכזית ומה כוונות הבמאי , לאט לאט אנחנו נחשפים לסיפור האמיתי ולדמות המרכזית ואז הצופה יכול לבחור האם להביע סימפטיה או לא. מבחינת הצילום אנחנו מגלים מספר סצנות מרשימות בצילום מדוייק המלווה בעריכה בהילוך איטי וזה בעיקר קורה בסצנות של פיצוץ וזה מעצים את הסצנה ומוסיף. אני משוכנע שלאמריקאים הסרט הזה הוא סוג של ביקורת או תצפית על הנעשה בעיראק ואולי בגלל זה הם גם מייחסים לו חשיבות והאם מגלים הזדהות וסימפטיה. לטעמי הסרט עדיין לא מגיע לרמה של זכייה בסרט הטוב ביותר וגם על על פרס הבמאי הטוב ביותר (במקרה הזה במאית) לא הייתי נותן לו. לסיכום , סיפור טוב וחזק , מספר סצנות חזקות ומרשימות ומרגשות אך בכלליות ציפיתי ליותר ואני חושב שהיה אפשר להוציא יותר מהסרט הזה.

הסרט הארגנטינאי שמועמד לפרס הסרט הטוב ביותר (ויש לו גם סיכויים גבוהים לזכות) מספר את סיפורו של חוקר משטרה (אספוזיטו) אשר מחליט לכתוב רומן על מקרה אונס ורצח שחקר לפני 25 שנה. סיפור הרצח הזה לא עוזב אותו מכיוון שהוא לא פוענח מעולם ויותר מידי נושאים רגשיים היו מעורבים בתקופה הזו. הסרט הזה הוא בעצם סיפור על אהבה לא ממומשת ועל תשוקה של אנשים שלעולם לא נעלמת , הסרט נע על ציר הזמן מההווה לעבר ומצליח להשאיר את הצופה מרותק לכל אורכו , כל שלב בסרט חושף לנו פרטים נוספים על פרשת הרצח ועל החקירה שהייתה ועל המורכבות שלה. יש כל הזמן הרגשה שהאדמה בוערת ויש מתח באוויר בין הדמות הראשית (אספוזיטו) למושא אהבתו (השופטת - איירין) עוד מהתקופה שהיו צעירים ולא יכלו להגשים את אהבתם מכיוון שאיירין הייתה מאורסת. בסרט יש הרבה אלמנטים ומוטיבים חוזרים (כדוגמת מכונת הכתיבה המקולקלת) ויש בנייה טובה של הסיפור ושל המתח והדרמה , הבמאי מצליח ליצור הזדהות ואמפתיה לגיבור ולמושא אהבתו והצופה נסחף איתם לרומן שלהם. האם אפשר לשכוח את העבר? האם צריך לשים את העבר בצד ולחשוב על העתיד לפעמים? האם אפשר לעצור אדם שיש לו תשוקה עזה? אני רואה בסרט הזה יותר סרט הוליוודי מאשר סרט זר קלאסי ולכן יש לו סיכוי די גבוה לזכות בפרס האוסקר. הוא בנוי מהתחלה אמצע וסוף ברור (אפילו שהוא נע על ציר הזמן) , יש גיבור ואנטגוניסט ברורים והקולנפליקט ברור וכמובן הסרט בסופו מחמם את הלב (סיפור האהבה) וכולנו אוהבים סיפורים שכאלו :).

סרט טעון רגשית ולא קל לצפייה , אנחנו נחשפים לסיפורה של פרשס נערה צעירה בגיל 16 אשר חוותה אונס והתעללות מצד אביה , בנוסף היא כבר ילדה שני ילדים והיא חיה ביחד עם אמא בדירה מוזנחת בהארלם. אי אפשר להתעלם מהסיפור של פרשס אשר מצליחה לרגש בסיפור חי הקשה שלה כבר בגיל כזה מוקדם , פרשס חולמת להיות כוכבת ומפורסמת וזו בעצם הדרך שלה להתרחק מהמציאות הקשה שבה היא נמצאת , מציאות שבה אמא שלה צועקת וכועסת עליה כל הזמן ומעליבה אותה וגורמת לה להרגיש שהיא לא שווה כלום ושאין טעם לחייה. לאחר שפרשס נזרקת מביה"ס היא מגיעה למסגרת חינוכית חלופית ששם היא נחשפת למורה נחושה וכריזמטית אשר מנסה לעזור לה לצאת מהתהום שבו היא נמצאת. הסרט זכה לשבחים רבים וגם למספר מועמדויות באוסקר. לטעמי רק בקטגוריית שחקנית המשנה הוא יקבל פרס למרות שגם השחקנית הראשית שיחקה מצויין ובצורה טוטלית. אפשר לראות בסרט גם את מריה קארי ולני קרביץ בתפקידים שונים. הסרט בסה"כ עשוי טוב , סיפור טוב וחזק שלא משאיר לצופה הרבה ברירות והצופה נשאב לסיפור ולחיים של הגיבורה. אין בסרט פריצת דרך או משהו לא ראינו ולכן בשנה שיש את אווטאר , ממזרים חסרי כבוד ומטען הכאב לסרט שכזה תהיה בעיה בטקס האוסקר אך אני חושב שהסרט עשה את שלו והוא בכל זאת זכה בהרבה פרסים ושבחים בפסטיבלים בעולם.

היו לי הרבה ציפיות מהסרט הזה אך כך גם גודל האכזבות... אני מקווה שפיטר ג'קסון עוד לא אמר את המילה האחרונה שלו אחרי טרילוגיית שר הטבעות המדהימה אבל מאז הוא לא מצליח לשחזר את ההצלחה לדעתי. הפעם הוא מביא לנו את סיפורה של ילדה בשם סוזי אשר נרצחת בידי אחד השכנים שלהם והיא תקועה בעולם שבין המציאות לגן עדן ומסרבת לשכוח. בצורה לא ברורה היא מצליחה לתקשר עם המשפחה שלה ומנסה לעזור לאבא שלה למצוא את הרוצח. עד כאן הסיפור ברור אבל התוצאה שמביא לנו פיטר ג'קסון למסך הגדול היא מסורבלת ולא ברור במה הבמאי רצה להתמקד האם בחקירה של האבא ובניסיון למצוא את הרוצח או האם בעולם שמעבר שבו נמצאת סוזן , או האם בכלל במשפחה של סוזן שמנסה למהשיך לחיות ולא מצליחה. אני חושב שמנרטיב שכזה אפשר היה להשיג יותר במיוחד כשמדובר באמן בסדר גודל של פיטר ג'קסון , הסרט יצא לו מבולבל ולא מצליח לסחוף אותך עד הסוף. ציפיתי גם לסצנות מרשימות מבחינה ויזואלית , אותם סצנות שהתרגלנו לראות את ג'קסון מביים אבל הפעם אין כאלו סצנות. בשורה התחתונה אכזבה.

כשרואים את שמו של ג'ון טרבולטה ולוק בסון מתנוסס על כרזת הסרט אז הצפיות גדולות אבל כך גם גודל האכזבה. בהתחלת הסרט הייתה לי הרגשה שזה מזכיר לי את "collateral" העשוי טוב של טום קרוז אבל מהר מאוד הסרט של ג'ון טרבולטה הולך לכיוון אחר ולא טוב. הסיפור מתחיל טוב אבל הופך מהר מאוד לאקשן רדוד ולסוג של סרט מיני רמבו .... ג'ון טרבולטה משחק טוב את הסוכן המשוגע אבל לא מצליח לסחוף אחרי ואת הסרט ומהר מאוד מאבדים את העניין ומבינים מהו הרעיון הכללי של הסרט. אז מה רואים בסרט בכל זאת... עוזר בכיר בקונסוליה בפריז מנסה להתקדם ולמצוא לעצמו תפקיד בשירותי הבטחון האמריקאיים , הוא מקבל כל פעם משימות קטנות לביצוע , הכל מתנהל על מי מנוחות עד שהוא פוגש בשותף החדש שלו (ג'ון טרבולטה) אשר מגלה שיש לו שיטות אחרות כדי לתפוס את הרעים , שיטות שונות וחריגות מהמקובל. מפה ועד סוף הסרט אנחנו רואים בעיקר יריות ופיצוצים ובלי הרבה תוכן מתחת לפני הקרקע. בשורה התחתונה. אפשר לוותר!

הדבר הראשון שחשבתי על עג'מי כשראיתי אותו הוא שהוא מאוד מזכיר לי את "עיר האלוהים" הסרט הברזילאי המצויין. אם נתעלם מדעות פוליטיות ונתרכז בסרט מבחינת יצירה קולנועית אז יש לנו פה הישג מרשים ויצירה קולנועית מרתקת שבהחלט סוחפת את הצופה ומשאירה אותו פעור פה. הסוד של הסרט לדעתי מגיע מכמה טעמים , הראשון השחקנים הלא מקצוענים שנבחרו במיוחד כדי להעצים את הדמויות שהצופה יתחבר וירגיש שהדמיות הללו לא צריכות לשחק תפקיד כי זה באמת החיים שלהם (ראו ערך "עיר האלוהים" שפעלו עפ"י אותו רעיון). הדבר השני זה התסריט והסיפור המורכב שעשוי היטב ומכיל מלא מלא פרטים וקונפליקטים לעיתים אף יותר מידי. הדבר השלישי זו הטוטליות של הסרט והסצנות החזקות שממש גורמות לך להרגיש זעזוע ולהיות מחובר לדמויות. הסרט בוים נערך ונכתב ע"י שני יוצרים צעירים האחד ישראלי השני פלסטינאי וכל אחד הביא את המציאות שלו ואפשר היה להרגיש את זה והצופה בוחר עם אלו דמוית הוא רוצה להזדהות. בעג'מי אנחנו נחשפים לחמישה סיפורים שונים , עולמות שונים ומורכבים אשר ברגע אחד מתחברים לסיפור אחד כולל גדול כל שלב בסרט זה רמז נוסף לפאזל הגדול. הסרט גורם לצופה לראות את המצב משני צידי הגדר וכל צד רואה מה מרגיש הצד השני ואיך בעצם הוא הגיע למצב שהוא נמצא בו ולעיתים אנו רואים אך בלית ברירה המצב מתדרדר מבלי שהיה צורך בכך אבל זו המציאות. הסרט בהחלט משאיר חותם וגורם לך לחשוב גם הרבה אחרי שהכתוביות עולות , נראה איך יילך לו באוסקר , עדיין לא ראיתי את הסרט הגרמני שמתמודד מולו כך שקשה לשפוט.

גייסון רייטמן מכה שוב ומגיע אלינו עם דרמה שאמנם נראית פשוטה למדי אבל צריך לנסות ולקרוא מתחת לפני השטח. הסרט נותן לנו נקודת מבט שונה על החיים , נקודת מבט של גבר בשנות ה40 לחייו שמתפרנס מלפטר אנשים ובשביל זה הוא מבלה את רוב הזמן בטיסות ברחבי ארהב. האו נותן לנו את השקפת מבטו על החיים ועל כמה כדאי להיות לבד וללא מחוייבות וכמה שהוא מאושר מזה. אך צחוק הגורל ודווקא הוא מתאהב בבחורה שלכאורה היא כמוהו אבל ישנם דברים מתחת לפני השטח. הסרט גרף הרבה פרסים ומועמדויות וגם באוסקר הקרוב הוא חזק בתמונה בחלק מהקטגוריות , הסרט והסיפור מאוד פשוטים ואין טכניקות קולנעיות מרהיבות אך עדיין בפשטות הזו מרגישים את האמירה של התסריטאי ואולי גם את הביקורות על החברה האמריקאית ועל העולם המערבי ובעצם על אורח החיים שיצרנו לעצמנו. אני חושב שגייסון רייטמן מתחמם וזה טוב לנו כי הוא צעיר מאוד ולכן צפויים לנו אחלה סרטים ממנו בשנים הקרובות , וכבר בגיל צעיר הוא מועמד לפרסים החשובים. גורג קלוני כהרגלו נותן תפקיד טוב , לפעמים יש הרגשה שהתפקידים הללו תפורים בשבילו ושהוא שוחה בהם... למען האמת כבר התרגלנו שבשנים האחרונות סרטים מהסוג הזה מגיעים לטקס האוסקר ולעיתים גם זוכים , אני יכול להגיד שלסרט הזה תהיה תחרות קשה מאוד והוא יפסיד בה אני מניח כי האלטרנטיבות שמתמודדות מולו הרבה יותר טובות לדוגמא, ממזרים חסרי כבוד, אוואטר , מטען הכאב. בסה"כ סרט טוב אבל אולי קצת הפריזו באיכויות שלו , הרעיון מצויין הביצוע קצת פחות

סרטו החדש של קלינט איסטוויד לוקח אותנו לשנות ה90 בדרום אפריקה , השנה שבה נלסון מנדלה השתחרר מהכלא והפך לנשיא דרום אפריקה. למרות כל מה שעבר בכלא ואולי בגלל זה , מחליט הנשיא החדש לחזק את הקשר עם הלבנים ולנסות לבנות דרום אפריקה חדשה שבה לגזענות אין מקום. מנדלה או בכינויו בסרט - מנדיבה , מחליט לעשות את השינוי דרך נבחרת הרוגבי של ארצו , הספרינגבוקס , הרוגבי שהיה ספורט לבן עד לאותה תקופה סימל את שלטון הלבנים בדרום אפריקה ואת התקופות שהמקומיים יירצו לשכוח. בעזרת קפטן הנבחרת מצליח מנדלה לסחוף מדינה שלמה מאחורי קבוצת רוגבי שע"י כך הוא מוצא משהו משותף לכולם בלי הבדלים של צבע עור ואמונה. איסטוויד מביא לנו סיפור אמיתי מלא השראה שברובו עושה את העבודה למרות שהחלק הראשון פחות סוחף ופחות מעניין את הצופה. כדאי לבוא לסרט עם קצת רקע על התקופה ועל עלילת הסרט כי זה יעזור בהבנת הסרט במיוחדבתחילת הסרט שלא מצליחה לסחוף את הצופה. מורגן פרימן משחק היטב את מנדלה וביחד עם מאט דיימון הם עושים את העבודה ומחזיקים את הסרט. למען האמת הופתעתי קצת מקלינט איסטוויד מכיוון שלא מרגישים חותם שלו על הסרט וכמעט שאין התערבות של הבמאי וזה קצת הפריע לי שבמאי ברמה שלו ומקצוען בתחומו לא השאיר חותם ולא הכניס אלמנט של עריכה או פסקול מיוחד. בסה"כ סרט טוב והעלילה עושה את העבודה , על הסרט הזה לטעמי איסטוויד לא יקבל מועמדות לפרס כמו שהוא התרגל בשנים האחרונות , סרט טוב שמשכיל את הצופה באירועים ההיסטוריים הרלוונטיים לאותם השנים.

רוב מארשל אוהב מיוזיקלס והוא גם ממש טוב בז'אנר הזה. הפעם הוא לוקח אותנו למסע באיטליה ומביא את סיפורו של גווידו קונטיני במאי הקולנוע אשר נמצא במשבר יצירה ומנסה לתמרן ואולי בעצם גם לברוח מהנשים הדומיננטיות שמקיפות אותו. אני בטוח שדניאל דיי לואיס שמגלם את גיבור הסרט היה מרוצה מבחירת השחקניות של הבמאי (פנלופה קרוז, ניקול קידמן , סופיה לורן , מריון קוטליאר , גודי דנץ וקייט הדסון) , הסיפור עצמו וגם העלילה אולי לא כל כך מרשימים והדעות חלוקות על כך אבל האווירה והפסקול בנוסף לעריכה ולמשחק עם הצבעים גורם לסרט להתרומם ובכל זאת לגרום להנאה , אני בטוח שהמחזה בברודיי היה יותר מוצלח והסיפור גם יותר מתאים להצגה מאשר לסרט. בכל זאת לחובבי הקולנוע כדאי לראות איך רוב מארשל שולט בסצנות שלו ואיך מביאים למסך הגדול סיפור בתוך סיפור בצורה טובה. הסרט קיבל מועמדויות רבות בגלובוס הזהב והוא גם לבטח יזכה בחלקן אני התרשמתי מהמשחק ומהשירה של מריון קוטליאר במיוחד וגם מהצילום הרגיש והמדוייק.

טרנטינו הוא כמו יין , הוא פשוט משתבח עם הזמן ובסרט הזה הוא פשוט התפוצץ טרנטינו הוא אמן בעשייה הקולנועית והכשרון שלו פשוט לא נתפס הוא שולט בכל הרבדים של העשייה הקולנועית , מתחיל בתסריט ובדמויות הצבעוניות שלו , תסריט שנון ודיאלוגים מצויינים שלא משאירים לצופה רגעים משעממים הסצנות שלו נבנות בהדרגה עד לפיצוץ ופשוט תענוג לראות איך הוא עושה את זה בצורה מושלמת , דוגמא טובה לכך היא הסצנה שפותחת את הסרט בחווה של הגבר הצרפתי ומנגד לקראת אמצע הסרט בסצנה המבריקה בתוך הבר הרובד השני הוא הצילום או יותר מדוייק זוויות הצילום המשתנות ומפתיעות כל פעם מחדש , זה גם תורם להארכת החיים של הסצנה ולכך שלצופה לא יהיה משעמם הרובד השלישי הוא הפסקול , שתמיד מגיע בזמן ומפתיע , שימו לב לסצנה לקראת הסוף עם שושנה בתוך אולם הקולנוע ולמוסיקת רקע הרובד הרביעי היא העריכה המבריקה שלו , אצל טרנטינו הילוך איטי זה הילוך איטי והמעברים הם חלקים אחרי הסרט הזה יהיה לכם קשה ללכת לראות סרטים אחרים במיוחד עם תשימו לב לדקויות ולחותם שמשאיר טרנטינו בניגוד לבמאים אחרים, הסרט הזה לא ייצא לכם מהראש הרבה זמן אחרי שהכתוביות יעלו כשאתם הולכים לסרט תנסו לא להתעסק בעובדות ההיסטוריות ויותר להתעסק בעבודת האמן ובמיוחדות שבסרטים שלו גם לטרנטינו לקח זמן להתבשל אבל בסרט הזה הוא מוכן לגמרי והכשרון שלו התפוצץ כרגיל דבר אחד הפריע לי וזוהי האלימות הברוטלית והמוחצנת שלו אבל זה טרנטינו וזה חלק מהסרטים שלו חובה לראות ולקחת חלק בעבודת האמן של במאי יוצר מופלא בדורנו ואני בטוח שאת החותם שלו על העשייה הקולנועית הוא כבר השאיר אבל אני גם בטוח שיש לו עוד כמה הפתעות ודברים להראות

סרטו החדש של ג'ים שרידן מביא את סיפורו של קצין אמריקאי (טובי מגוויר) אשר נופל בשבי האפגנים ומשפחתו אשר נשארה מאחור בבית נעזרת באחיו הצעיר (גייק גילונייל) לעבור את התקופה הקשה. הבמאי בוחר לספר את הסרט משתי נקודות תצפית שונות , האחת של הגיבור (טובי מגוויר) אשר נקלע למצב קשה ביותר בשבי ויש הרבה סצנות מאפגניסטן , למען האמת אהבתי יותר את הסצנות הללו ואני חושב שהבמאי עשה עבודה טובה בסצנות הללו אשר ממחישות לצופה את המצוקה הקשה שעובר הגיבור של הסרט , מנגד נקודת התצפית השנייה היא של אשתו אשר נשארה מאחור בבית ולא היה לה מושג על גורל בעלה. בסצנות הללו הייתה קצת הרגשה שלא הולכים עד הסוף ולעיתים היו אלא סצנות משעממות אשר לא קדמו את הסרט. סצנת השיא של הסרט בהחלט שווה וראויה לציון אני גם מניח שהסצנה הזו תביא לטובי מגוויר מועמדות לאוסקר וזה אחרי שלא כל כך התרגלנו לראות אותו עושה תפקידי אופי שכאלה אני לא יודע אם הוא יזכה אבל מומעדות הוא בהחלט יקבל לדעתי. פסקול הסרט של U2 בהחלט מוסיף והמוסיקה משתלבת בהתאם למרות שלעיתים ישנה הרגשה שחסרה מוסיקת רקע בעיקר בסצנות המרגשות. בסה"כ הסרט לא התרומם יותר מידי מלבד מספר סצנות בודדות שבהן נכרת העבודה של גים שרידן כמו שאנחנו מכירים אותו ו כמו שהוא יודע לעשות דרמה.