אני לא ממש יכול להחשיב את עצמי כקהל היעד הישיר של “המכונאי”. בסך הכול מבקר קולנוע אנוכי, אבל למען האמת אני מעדיף סרט פעולה שבלוני עשוי היטב מאשר יצירה אמנותית יומרנית נטולת טעם וריח שזכתה בפרסים בשלל פסטיבלים אבל הצליחה להרדים אותי אחרי עשר דקות. במיוחד אם בסרט משתתף כוכב סרט הפעולה המוצלח ביותר בשנים האחרונות הוא ג’ייסון סטטהם המוכר בעיקר מסדרת סרטי “המשלח” ו”קראנק”.כרגע השחקן הבריטי הוא כוכב סרטי הפעולה הכי שווה בעיר, ואם כבר סרטי פעולה אז שהחתיך התורן יככב בהם. מה שאני אוהב אצל הגברבר הבריטי שהוכיח בעבר שהוא שחקן לא רע בסרט “הג’וב האנגלי”, הוא שבסרטים כמו “המכונאי” ודומיהם הוא מתנהל באופן קליל ולא מחייב. מה שאי אפשר להגיד על שחקנים זהים בז’אנר כמו ג’רארד באטלר הרציני והנחותים והמיושנים ואן דאם וסטיבן סיגל.
פרסומת
גם בסרט זה סטטהם נראה מדהים ושופע כריזמה והוא גם מסתובב בלי חולצה חלק מהזמן ואפילו יש לו סצנת מין צנועה יחסית עם יזיזה מסתורית. אבל מה שהכי מפתיע בסרט הזה הוא מערכת היחסים שהוא מפתח עם בן טיפוחיו, השחקן האמריקאי המוצלח בן פוסטר שבעיקר מככב בסרטים עצמאיים אומנותיים. יש באותה מערכת יחסים המון הומו-ארוטיקה שגרמה לקהל שנכח בהקרנה לנוע באי נוחות בכסא. גם כשפוסטר נשלח לחסל רוצח שכיר גברתן ומאיים המתגלה כחובב בחורים צעירים, הקהל השמיע קולות של חוסר סובלנות.נראה שיוצרי הסרט ניסו לשתול רמיזות כלשהן למה שבהחלט היה יכול להתפתח ולהפוך את הסרט הזה למעניין ויוצא דופן אך הם פשוט לא העיזו ללכת עם הרעיון עד הסוף. אם אותו סאב-טקסט היה מתפרץ החוצה היה הופך את “המכונאי” לסרט באמת מפתיע. אך נראה שלבמאי סיימון ווסט לא היו שום כוונות להפתיע וליצור סרט פעולה סטייל “הר ברוקבק”.
המכונאי” הוא עוד סרט על מחסל מסתורי שנשכר על ידי בוסים מסתוריים וחי בבדידות בבית פרטי מעורר קנאה. סוג של בוקר בודד בעולם המודרני. כמובן שהוא מחסל רק אנשים רעים אחרת לא נוכל באמת להזדהות איתו. מלבד המערכת היחסים המפתיעה בין סטטהם לפוסטר תלמידו הצעיר שלומד מהר מדי לחסל, הסרט עצמו לא מצליח לספק שום דבר חדש ומעניין ולכן אנחנו מקבלים מוצר צריכה שגרתי עשוי היטב אך לא יותר מזה. מומלץ מאוד לחובב הז’אנר וסטטהם.