מה באוזן? סקירת סרטי ה-DVD של חודש אוגוסט

מדור ביקורות ה-DVD החודשי של אתר "סרט" ו"האוזן השלישית" ממשיך עם ארבעה מסרטי חודש אוגוסט, שלא יצאו לאקרנים על המסך הגדול בישראל: הדרמה "סיפור אמיתי" בכיכובם של ג'ונה היל וג'יימס פרנקו, דרמת המתח "לבבות רעבים", סרטו הראשון של ריאן גוסלינג כבמאי "נהר אבוד" וסרטו החדש של הבמאי השבדי רוי אנדרסון "יונה מתיישבת על ענף ומהרהרת בקיום".

את כל הסרטים ניתן למצוא בספריית "האוזן השלישית" בתל אביב ובאתר האינטרנט של "האוזן השלישית"

סיפור אמיתי

כשחושבים על הצמד ג'ונה היל וג'יימס פרנקו עולות בראש בעיקר קומדיות סטלנים כמו "סופרבאד", "פיינאפל אקספרס" או הסרט הקודם בו כיכב הצמד - "סוף.". הפעם השניים לקחו תפנית לכיוון הדרמה בסרטו הראשון באורך מלא של הבמאי רופרט גולד – "סיפור אמיתי".

הסרט, כפי שמצוין בשמו, מבוסס על מקרה מפורסם מלפני מספר שנים בו עיתונאי בשם מייקל פינקל (ג'ונה היל), שאיבד את מקום העבודה של ב"ניו יורק טיימס" בעקבות שקרים שהתגלו בכתבה שהכין, מגלה כי כריסטיאן לונגו, רוצח שנידון למאסר עולם על רצח אשתו ושלושת ילדיהם (ג'יימס פרנקו), השתמש בשמו של העיתונאי כשם בדוי בעת שנעצר במכסיקו. הוא יוצר קשר עם הרוצח כדי לגלות את הסיפור האמיתי מאחורי המקרה המזעזע ומתחיל לכתוב ספר בעקבות המפגשים ביניהם בכלא.

הפתיחה המצוינת של הסרט בו מתגלה החוסר באמינות העיתונאית של פינקל בעקבותיה הוא מפוטר, מציב את השאלה המרכזית עליה מנסה הסרט לענות – מהי אמת עיתונאית והאם כל סיפור או כזה ששווה לספר? בסצינה עוצמתית בסרט פינקל מעומת על ידי קרובי המשפחה של הנרצחים בדבר השאלה מדוע הוא בחר להעניק קול לנקודת המבט של רוצח אכזרי ומתקשה לענות על השאלה.

לאורך הסרט אנחנו נחשפים למפגשים בין פינקל ללונגו, כשלונגו טוען לחפותו ומידת אשמתו לא נודעת עד לסיום הסרט. פרנקו מגלם בצורה יוצאת דופן ומאופקת את לונגו, כאדם אניגמטי ואינטליגנטי, שממש לא עונה על אפיוני הרוצח הקולנועי הממוצע. בעוד המפגשים בין פינקל ללונגו מרתקים ברובם, בחלקו האמצעי של הסרט יש בטן רכה שכוללת את סצינות המשפט הקלישאתיות ופלאשבקים מיותרים לעברו של לונגו. יחד עם זאת הסרט מרוויח ממשחקם הטוב של היל ופרנקו ומסצנת סיום מצוינת בה מתעמתים השניים לגבי מידת האמת בקשר שנוצר ביניהם.

לעמוד הסרט באתר האוזן: סיפור אמיתי

לבבות רעבים

בחור ובחורה נתקעים בתא שירותים. הם מחכים לחילוץ ומחליפים משפטים נבוכים שהופכים לפלרטוט עד לבוא החילוץ. אם זה נשמע לכם כמו התחלה של קומדיה רומנטית חביבה "לבבות רעבים" הולך בכיוון שונה לחלוטין והופך את סיפור המפגש הזה לתיאור של זוגיות ובמיוחד הורות מהגיהנום. לאחר המפגש ההתחלתי ותוך יצירת פערי זמן מכוונים בסיפור העלילתי מתחתנים ג'וד האמריקאי (אדם דרייבר מ"בנות") ומינה האיטלקיה (אלבה רורוואכר) ומביאים ילד לעולם. הבעיות מתחילות כשמתגלה הפער בין תפיסת העולם של מינה לגבי ההורות לזו של ג'וד. היא מתעקשת על תזונה טבעונית לתינוק, מסרבת להוציא אותו מהבית ולחשוף אותו לאור שמש ומנתקת את המגע שלו עם העולם החיצון. ג'וד, שדואג להתפתחותו התקינה של התינוק, בעזרת אימו אן, מנסים להציל את התינוק מההתנהגות האובססיבית של אימו.

הבמאי האיטלקי סאבריו קוסטנזו משלב בסרט בין דרמה ריאליסטית לגבי הורות, זוגיות וחוסר התאמה בין בני זוג ובין תפיסות העולם שלהם, לבין מוטיבים של מותחן פסיכולוגי שבאים לידי ביטוי בחלקו השני של הסרט בו זוויות הצילום משתנות ונהפכות לאלכסוניות ומעוותות ומציגות את הסכנה הטמונה בתפיסת ההורות של מינה.

למרות תצוגת משחק טובה של שני השחקנים הראשיים שאף זכו בשני פרסי המשחק הראשיים בפסטיבל ונציה, "לבבות רעבים" לא מצליח לסחוב את הרעיון ההתחלתי שלו לכדי סרט שלם. השיפוטיות שהוא נוקט כלפי דמותה של מינה ובחירתה להאכיל את התינוק במזון מן הטבע עשויה לעורר תרעומת גדולה למדי מצד צמחונים ואקורד הסיום הדרמטי של הסרט, אמנם הולם את המתרחש אך מגיע מעט ומאוחר מדי. בסופו של דבר הסרט מצליח לעכור שלווה בחלקו ולהעלות תמות מסקרנות מתחום ההורות שלא מוצגות תדיר על המסך הגדול, כך שלמרות ליקוייו יש בו עניין מסוים שחורג מדרמת מתח טריוויאלית.

לעמוד הסרט באתר האוזן: לבבות רעבים

נהר אבוד

מבקר: זוהר צלח

שחקנים שהופכים לבמאים הם תופעה שכיחה בהוליווד. חלקם עושים את זה טוב יותר (קלינט איסטווד, בן אפלק) וחלקם פחות (אדי מרפי, ניקולאס קייג'). אל הרשימה הזו מצטרף ראיין גוסלינג, אחד מהשחקנים האהובים והמוערכים בהוליווד כיום עם הסרט "נהר אבוד" שהוצג בפסטיבל קאן ב2014 והופץ בארה"ב השנה.

הסרט עוקב אחרי בילי (כריסטיניה הנדריקס,"מד מן") המנסה לשמור על ביתה ומשפחתה בשכונה גוססת. כדי לעמוד בתשלומים בילי מתחילה לעבוד במועדון מחתרתי המבטיח ללקוחותיו אפשרות לממש פנטזיות אפלות ולא שגרתיות. במקביל גבר בשם בונס (ליין דה קאסטקר, "סוכני שילד") מתחיל לגנוב נחושת ומגלה דרך סודית המובילה לעיר תת קרקעית שמנוהלת ע"י בריון אלים.

[*]

נתחיל מהנקודה הטובה והבולטת בסרט - גוסלינג יודע מה הוא עושה בתחום הבימוי. הבעיה הגדולה היא בתסריט שכמעט ולא קיים. עלילת הסרט לא בדיוק ברורה ויותר מדי פעמים במהלכו גוסלינג מעדיף את האסתטיקה והאומנותיות על חשבון העלילה. בחלקים האחרים העלילה פשוט לא מספיק מעניינת והתוצאה כאמור היא סרט משונה וסוריאליסטי במיוחד.

על הבעיות העלילתיות מכסה במקצת הפן הויזואלי של הסרט שמלא בשוטים נפלאים של הצלם הנהדר בנואה דבי, שמעניק לו את התחושה ההזייתית הטריפית המאפיינת אותו מסרטיו הקודמים "ספרינג ברייקרס" ו""Enter the Void. בכלל, מלבד התסריט הבעייתי גוסלינג מצליח לשלוט בשאר האספקטים בסרט - השחקנים עושים עבודה טובה, בולטת במיוחד כריסטיניה הנדריקס שיוצרת דמות מעניינת במיוחד. הפסקול של הסרט גם הוא מעולה ונראה שלפחות בתחום הבימוי, יש לגוסלינג עתיד מבטיח. הבעיות בתסריט וההצלחה בתחום הבימוי יוצרים סרט משונה על גבול הסוריאליסטי. מדובר בניסוי מעניין ששווה צפייה למי שמחפש סרט קצת שונה, גם אם רק בשביל לראות עד כמה גוסלינג מוכשר.

לעמוד הסרט באתר האוזן: נהר אבוד

יונה מתיישבת על ענף ומהרהרת בקיום

הסרט החותם את טרילוגיית החיים של הבמאי השבדי המוערך רוי אנדרסון, שזיכה אותו בפרס אריה הזהב היוקרתי בפסטיבל ונציה, הוא בהחלט לא סרט לכל אחד ועשוי לעורר תחושת תמיהה בקרב מרבית הצופים.

כבר משמו של הסרט ניתן להבין שלא מדובר בסרט שגרתי, ואכן אנדרסון לא מעוניין בעלילה קוהרנטית אלא בהתבוננות מרוחקת ולעגנית על האבסורד, העליבות, הרוע וההומור שבחיים. אנדרסון מביים בסגנון ייחודי בו הוא יוצר סטים שלמים ומוקפדים, מציב את המצלמה בצורה סטטית ומתעד בשוט רציף אפיזודות שונות בהן השחקנים רשאים לאלתר במסגרת הטקסט. הסרט מורכב מ-39 אפיזודות מסוג זה, שלא מתחברות אחת לשנייה ורבות מהן נדמות מחוסרות קונטקסט ולפעמים גם חסרות טעם.

הדמויות הראשיות, אם אפשר לקרוא להן ככה, הן שני סוכני מכירות, שמצהירים על עצמם כחלק מ"עסקי השעשועים", ומנסים למכור מוצרי טריקים זולים לעוברים ושבים הבלתי מעוניינים במרכולתם. אנדרסון מאפר את דמויותיו בלבן המקנה להם מראה של ליצנים עצובים, ומאפיין אותם בעליבות קיומית ובמציאות אבסורדית המזכירה את מחזותיהם של חנוך לוין ושל ברכט. האפיזודות משלבות עבר והווה ונעות בין סצינת מחזמר מצוינת בבר בו הברמנית מוכרת משקאות לחיילים תמורת נשיקה, דרך סצינה עוכרת שלווה של שריפת אנשים במתקן ראווה גדול ועד סצינות סוריאליסטיות בהן כוחותיו של המלך קרל ה-12 נכנסים לבר שבדי בן ימינו בדרכם למלחמה נגד הרוסים.

הבעיה הנוצרת מצפייה בסרט היא שסגנונו של אנדרסון, על אף שהוא מרשים מבחינה אמנותית ומבוים בקומפוזיציות מדויקות ומרהיבות, יוצר תחושת ניכור ואף שעמום במהלך הצפייה ואינו מתחבר למקשה מגובשת אחת בעלת מהות של ממש. מרבית הצופים שאינם שוחרי פסטיבלים אדוקים יביטו בסרט זה בשילוב של תמיהה ורתיעה, כך שלמרות שיש בו מעלות מסוימות וייחוד, הוא מומלץ לסינפילים אדוקים בלבד.

לעמוד הסרט באתר האוזן: לחץ כאן