Seret.co.il - :: ראש בראש: החיים האלה – קיטש נוראי או סרט בועט ואותנטי?

התסריט:

ערן - אין לי בעיה עם סרטים שעוקבים אחר כמה דמויות שאין ביניהן שום קשר ושבשלב מסוים מתגלה שהקשר דווקא קיים, אבל גם את הצורה הזו צריך לדעת איך לעשות – וזה פשוט לא עובד. התסריט כל כך מאולץ, בנאלי ולא מקורי, שזה בלתי אפשרי לעבור את הסרט בלי להרגיש מבוכה עבור השחקנים שניסו לעשות משהו עם מה שנתנו להם. אחד השיאים? כשדמותה של אוליביה וויילד נכנסת בטירוף לחדר בו נמצאת דמותו של אוסקר אייזק – והיא מספרת לו על הכיוון שעלה בראשה לעבודה שלה באוניברסיטה. אתם תצחקו בה מכל הסיבות הלא נכונות.

ליטן - נכון, הסרט הוא לא מתוחכם מבחינה קולנועית, אפילו לא קרוב לכך. הוא לא המציא שום דבר אבל מה זה משנה אם התוכן טוב? קולנוע לא מתעסק רק במסביב אלא גם בתכל'ס, פן שהרבה מאוד פעמים יוצא לנו לשכוח. התכל'ס של הסרט הוא פשוט אבל חכם, הוא משאיר אותך עם הרבה מאוד שאלות גם אחרי שסיימת את הצפייה בו. הוא מביא אותך למעין ידיעה מנחמת בעולם, שלכל דבר יש סיבה, שמי שמכיר אותי יודע שזה המשפט שאני מאמינה בו יותר מכל דבר אחר.

הקאסט:

ליטן – יש בסרט צוות שחקנים מהמעולים שראיתי לאחרונה, כל אחד מיוחד וכובש בדרך שלו. אוליביה ווילד ישבה בול על הטייפקאסט, האמנתי לה, היא סחפה אותי, כבשה אותי וכל תיאור אחר שיגרום לכם להבין עד כמה המשחק שלה היה מדהים ומשמעותי. הדרך שהיא ביצעה מונולוגים גורמת לי להאמין שאני יושבת מול הדמות ורוצה שהיא תיתן לי קצת מהחוכמה שלה במשך כמה שעות טובות. המיזוג והשילוב בין כל הדמויות הופך את זה למעניין, האינטראקציה בין העולמות המנוגדים מביאה קסם.

[*]

ערן – אז כן, אנט בנינג, אנטוניו בנדרס ואוסקר אייזק הם כמה מהשמות הנוצצים שמככבים בסרט והם שחקנים טובים מאוד. העובדה שבנינג עדיין לא זכתה באוסקר היא אפילו קצת מביכה, אבל בסרט הזה הם פשוט לא עושים עבודה מוצלחת. מילא הם, הם עוד מצליחים לעשות משהו עם התסריט המביך שהביאו להם, אבל כל השחקנים האחרים, הדי אנונימיים, פשוט לא מצליחים להוציא משהו מהמילים שהדמויות שלהן פולטות. וזה, ליטן, כישלון מביך.

הבימוי:

ערן - אין שום דבר מיוחד בעבודה של דן פוגלמן, במאי הסרט. נכון שהוא גם כתב את הסרט, אבל זה לא אומר שהוא יודע מה הוא עושה – כי הוא לא. נראה שהוא ניסה ליצור פה פרק ארוך במיוחד של "החיים עצמם", רק שזה היה פרק מתיש וחסר כל כיוון, כזה שמטיח בצופים את התחושות שהבמאי רצה להעביר להם. "הנה, תראו! פה אתם צריכים להתרגש! תתרגשו!! תבכו כבר!!! איך זה שאתם לא בוכים??". אז כן, ככה עדין. ליטן - למרות שהחלק "הקולנועי" לא הכי מתחכם בעולם, נעשתה פה עבודה מצוינת. הצילום והרעיונות שהיו מובעים בו היו נהדרים, תהליך ההתבגרות של הילדים, המחשבה לצלם את אותה סצנה בלי לשים לב שכל הגיבורים של הסרט בעצם כבר נמצאים בה, רק שבכל פעם מוצגת לנו זווית שונה לחלוטין. הרעיון של סיפור בתוך סיפור או ההקבלה בין סצנות היו מעולים.

המבנה:

ליטן – מאוד אהבתי את המבנה של הסרט. הרעיון של הסופר כמספר הלא אמין כבש אותי, בייחוד כשאת המונולוג המדהים הזה ביצעה אוליביה ווילד. אתה יודע איפה אתה מתחיל, אתה מניח איך זה יסתיים אבל אתה עובר מסע באמצע, ולא סתם עוד מסע אלא מסע חכם שכל משפט בו יכול להיות נושא לספר פילוסופי שלם.

ערן - הסרט תקוע, לא זז, מתיש ואורך כמעט שעתיים, או 117 דקות אם תרצו לדייק, שמהר מאוד מרגישות כאילו הן נמרחות באיטיות שלא זזה. גם העובדה שהוא מחולק לכמה סיפורים לא תורמת, שכן הם כל כך לא אחידים ברמתם, שהם ממש מתחרים ביניהם על מי מהם יותר גרוע – ותאמינו לי, התחרות קשה מאוד.

הקיטש:

ערן - בסרט הזה יש כל כך הרבה רגעי קיטש איומים. הרומנטיקה הדביקה בין הדמויות כל כך מזויפת ולא אמינה, שאפילו הקיטש של כל הזוגות המלבבים תגרום לכם לרצות לעזוב את אולם הקולנוע; הבנאליות שבנאומים הארוכים וקורעי הלב (כן אנטוניו בנדרס, אני מתכוון אליך ולסצנה בה דמותך מספרת על אביה) תביא לכך שתרצו לזרוק שתייה על המסך; והעובדה שניתן לזהות מהחלל כמעט כל מילה של הדמויות תעורר בכם חשק להתחבא בכיסאות שלכם. תאמינו לי, זה נוראי הרבה יותר משזה נשמע.

ליטן - "נכון, יש שיטענו כמו ערן שהסרט הזה קיטשי וצפוי וכולנו יודעים בכל שלב מה הולך לקרות אבל למי אכפת אם זה משרת את המטרה? אז נכון, הוא מלא בקיטש אבל הוא עדיין מפתיע, הוא כואב הוא בועט הוא מצחיק ואמיתי. הוא צפוי ובאותה מידה בלתי צפוי, הוא גורם לך להרגיש יותר מדי דברים בבת אחת ולא מתמקד ברגש אחד אבל זה בסדר, כי בסופו של דבר, לא אלה הם החיים עצמם?