קאן, ימים 7 ו-8: הסרט החדש של טרנטינו

היום השביעי לפסטיבל קאן ואני בהקרנת צהריים של הסרט הסיני ״לחיות ולשיר״ של הבמאי הסיני הצעיר והמבטיח ג׳וני מה. הסרט מוקרן במסגרת ״השבועיים של הבמאים״ בקולנוע של מלון מריוט ומספר בלא מעט עצב את סיפורה (האמיתי) של להקת אופרה סינית שהתיאטרון שבו היא מופיעה עומד להיהרס לטובת פיתוח פרויקט נדל"ן מפואר. דרך דעיכת האופרה הסינית בוחן הבמאי את השינוי שעובר על החברה הסינית, שלעיתים בוחרת לא לזכור את עברה מסיבות שונות. כל השחקנים הם אמני אופרה שבעצם מגלמים את עצמם, דבר שהופך את הסרט למרתק ואותנטי. אני נזכרתי ב״שלום לפילגש״ ובעוד כמה סרטים שהעמידו את האופרה הסינית במרכזם.

אני ממהר להקרנת אחרי הצהריים של הסרט הטאיוואני המצופה ״נינה וו״, סרט שנכתב בהשראת עלילותיו של המפיק הארווי ויינשטיין. הסרט מוקרן במסגרת ״מבט מסוים״, המסגרת המשנית בחשיבותה בפסטיבל. העלילה מספרת על שחקנית שזוכה סוף סוף בתפקיד ראשי ומתחילה לסבול מסיוטים ובטוחה שמישהי מנסה לרצוח אותה. במקביל היא מנסה לעזור למשפחתה שבקשיים. זהו סרט יפהפה וקשה. עוד סרט של קולנוע על קולנוע (כולל אודישנים בחדר 1408 הזכור לשמצה מהסיפור של סטיבן קינג והעיבוד הקולנועי שלו). אני מראיין מחר את הבמאי ואת השחקנית הראשית שאף כתבה את התסריט ויש לי לא מעט שאלות אליהם.

[*]

(צוות הסרט "נינה וו". צילום: רויטרס)

אני מקבל מייל מחברת ההפקות של הסרט הקוריאני ״השטן, הפושע והשוטר״ שיוקרן מחר בהקרנה מחוץ לתחרות. מסתבר ששומרים לי כרטיס לשטיח האדום ואני כבר לא יכול לחכות. כל שנה מאז שאני בפסטיבל הלכתי לפחות להקרנת חצות אחת - ותמיד היו אלו סרטים קוריאניים מדממים ומלאי אקשן.

הערב יורד על קאן וכדי להירגע קצת אני הולך לצפות בסרט החדש של איירה זקס ״פרנקי״ שמשתתף בתחרות הראשית. זקס הוא יוצר שנוי במחלוקת שלא בדיוק מוכר לקהל הישראלי ובדרך כלל מביים סרטים מאוד איטיים. גם סרטו הנוכחי שמתחיל כמו וודי אלן לעניים (אבל משתפר) הוא מעשייה שלווה על שחקנית מזדקנת שחולה בסרטן ומזמינה את משפחתה וחבריה הקרובים למפגש אחד אחרון בכפר בפורטוגל. בקאסט המרשים איזבל הופר הנפלאה שאני שנים מאוהב בה וגם ברנדן גליסון המצוין, מריסה טומיי וגרג קיניר. סרט אלגנטי וקודר שאני בספק אם יגיע לארץ הקודש, וחבל. למחרת, ביומי השמיני בקאן אני מראיין בחוף הבמאים את ג׳וני מה, במאי ״לחיות לשיר״. מסתבר שהבמאי היה בישראל במסגרת פסטיבל הקולנוע בערבה וישמח לשוב. אנחנו מדברים על הקושי שביצירת סרט ארט-האוס בסין ועל הצנזורה המכבידה. את הראיון אפרסם בקרוב.

[*]

(רון פוגל והבמאי ג'וני מה)

ואז-טרנטינו הגיע לעיר. קשה לתאר את הטירוף שאחז בקאן כשקוונטין טרנטינו הגיע להציג את סרטו ״היו זמנים בהוליווד״. נדמה שכולם התעוררו משנתם ורק חיכו שקוונטין יגיע. עמדתי קרוב לשלוש שעות בתור ובקושי נכנסתי להקרנת העיתונאים המפוצצת לסרט, והאמת לא בטוח בכלל שהיה שווה לחכות. אני מת על טרנטינו והסרט שלו בוחן את הוליווד בתקופה סופר מעניינת והוא עדיין יוצר סופר אינטליגנטי ובראד פיט וליאונרדו דיקפריו נהדרים כהרגלם, אבל לא הכל עובד כהלכה בסרט שהוא מאוד ארוך ומלא בפטפטת. אתייחס אליו בהרחבה לקראת עלייתו בישראל בעוד חודשיים.

[*]

(בראד פיט, קוונטין טרנטינו, מרגו רובי וליאונרדו דיקפריו בהקרנת הסרט "היו זמנים בהוליווד". צילום: רויטרס)

אני ממהר לדירתי ועולה על טוקסידו לקראת הקרנת הסרט "טפיל״ של המאסטר הקוריאני בונג ג׳ון הו״ ("רכבת הקרח", "אוקג'ה"). על השטיח האדום כולם שואלים האם יעמוד בונג בציפיות, ואכן ״טפיל״ הוא סרט מדהים על משפחה של נוכלים המנסה לעשוק משפחה עשירה. סאטירה חברתית מרושעת שנהנית לשחק בראשו של הצופה וכל הזמן מפתיעה. אם טרנטינו זכה לשבע דקות של תשואות, ״טפיל״ זכה ליותר-הרבה יותר - וכבר הוכתר כמועמד בולט לדקל הזהב. כשאני יוצא מהסרט אני פוגש את ידידתי המרצה לקולנוע יון מקוריאה שמשכנעת אותי להתראיין לטלוויזיה הקוריאנית ולתת רשמיי על הסרט. אחרי הראיון, אנחנו ממשיכים בשיחה אל תוך הלילה על האהבה הגדולה של שנינו -הקולנוע הקוריאני.