החיסון נגד השואה מתחיל לפוג: ראיון עם אניישקה הולנד

קולנוע הוא עדיין עסק גברי ברובו, ומעטות הבמאיות שהצליחו לנפץ את תקרת הזכוכית ולהגיע לקדמת הבמה. הבמאית הפולנייה אניישקה הולנד היא אחת המובילות והוותיקות שבהן עם קריירה בת מעל ל-40 שנה, עשרות סרטים, שתי מועמדויות לאוסקר (על התסריט ל"אירופה אירופה" ועל הסרט ל"באפילה") ואפילו עבודה עם ליאונרדו דיקפריו בראשית דרכו בסרט "ליקוי מאורות" (1995).

לפסטיבל חיפה הגיעה הולנד לכיתת אמן ולהקרנה של סרט החדש "מר ג'ונס" שהוצג בבכורה בפסטיבל ברלין, המביא את סיפורו של גארת' ג'ונס, עיתונאי וולשי שהגיע לרוסיה וחשף את האמת מאחורי האוטופיה הקומוניסטית ששווקה לעולם. סרטה של הולנד מביא משל רלוונטי על חשיבותה של העיתונות החוקרת לחשוף את עוולותיהם של משטרים חשוכים ואת הסכנות הגלומות בפייק ניוז ובעיתונות מטעם.

כמה חשוב היה עבורך לביים את הסרט בעידן בו העיתונות נמצאת במתקפה?

"מצאתי מאוד רלוונטי את התפקיד שהתקשורת שיחקה בהשתקת הפשעים הקומוניסטיים ואת האחריות שלה לכך. למדתי כמה קל לעשות מניפולציות בדעת הקהל ומהו המחיר שדמוקרטיה משלמת כשהעיתונות לא פועל כפי שהיא צריכה. כיום כשיש הרבה פייק ניוז באינטרנט, זה הרבה יותר קל. חשוב להבין שהמנגנון לפרופגנדה הוא לא כל כך שונה. זה קל במיוחד כשהחברות הן מפולגות כמו בארה"ב, פולין וישראל. מנהיגים פופוליסטיים משתמשים באמצעים שונים כדי ליצור כאוס וליצור הפרדה בין האוכלוסיות וכך האזרחים מרגישים חסרי ביטחון וקלים יותר לתמרון. זהו מצב פוליטי גלובלי שדומה במידה מסוימת לשנות ה-30 ולכן מעניין להסתכל לאחור ולראות היכן אנו כיום בהשוואה לעבר".

[*]

(אניישקה הולנד בפסטיבל חיפה. צילום: זיו עמר)

מה ניתן ללמוד מהעבר?

"למדנו במידה מסוימת, אבל הלקחים נעלמים. עשיתי 3 סרטים על השואה ומלחמת העולם השנייה ואין ספק שהלקחים של השואה מילאו חלק חשוב בעולם הפוליטי שלאחריו וביצירת האו"ם. זה היה 'חיסון' של השואה, אזרחים ופוליטיקאים הבינו שהם חייבים לאחד ולא להפריד ושהאנושות בקלות יכולה להידרדר. עכשיו יש תחושה שהחיסון הזה מתחיל לפוג. אפילו בגרמניה זה מאבד מכוחו והתנועות הלאומניות עולות. חשוב לשים לב שעם 3 פקטורים – שחיתות של התקשורת, אופורטוניזם של פוליטיקאים ואדישות של הציבור כל דבר יכול לקרות ומשטרים רודניים יכולים לעלות".

במדינה שלך פולין מפלגת הימין זכתה השבוע בניצחון סוחף.

"זה לא ימין מסורתי, זה ימין פופוליסטי. קל להבין את הסיבות מדוע אנשים מצביעים להם. הם יוצרים פחדים ואז יוצרים פתרונות לפחדים האלה - לבודד את עצמנו, לבנות חומות, להגן עלינו ועל ילדינו. בבחירות הקודמות המהגרים היו האויב, עכשיו המשבר פחות גדול אז הם בחרו את הקהילה הגאה כאויב. אתה חייב אויב לפחד ממנו". הסרט עוסק בפשעי הקומוניזם שנחשפו פחות לציבור הרחב מאלו של הפשיזם. מה הסיבה לכך לדעתך?

"יש סיבות היסטוריות ופוליטיות לכך. בתקופה בה הסרט שלי מתרחש בשנות ה-30, זה היה רק 15 שנה אחרי מלחמת העולם הראשונה בה נהרגו מיליונים והייתה טראומה של ממש לאירופה. אנשים לא רצו עוד מלחמה והיו מאוד מאוכזבים מהתוצאות של המלחמה והגיע משבר כלכלי גדול, כך שאנשים רצו להאמין בסטאלין ובאוטופיה הקומוניסטית שלו עם הדיבורים על צדק חברתי, שוויון וחינוך חינם. גם האינטלקטואלים, האמנים, העיתונאים רצו להאמין ברעיון היפה הזה. היטלר עלה ואנשים הבינו את הסכנה שבו. הם ידעו שיהיה אפשר להביס אותו רק בעזרת סטלין. זה היה נוח לממשלות שאנשים האמינו שסטלין לא כל כך גרוע ושהקורבנות שיש הם חלק הכרחי מהמהפכה. לכן אנשים לא רצו לשמוע על הפשעים הקומוניסטיים. היה חשוב עבורי זה לתת צדק לקורבנות של הפשעים הקומוניסטיים שנשארו לא ידועים וחסרי קול למשך הרבה שנים".

אני מניח שחלק מהעיסוק שלך בנושאי הקומוניזם ומלחמת העולם השנייה מגיעים מההיסטוריה האישית שלך בנושא.

"כן, זה חלק מהזהות שלי. גדלתי במדינה קומוניסטית. אבי נהרג כשהוא נחקר ע"י המשטר הקומוניסטי. ראיתי את ההשפעות של המשטר וכיצד החלום האוטופי הופך לכזה סיוט. זה חלק מהניסיון שלי והעובדה שהמערב לא חולק את הניסיון הזה, הופך אותו לפגיע לסכנות אידיאולוגיות דומות. בנוסף, אבא שלי היה יהודי ומשפחתו נהרגה בשואה וניסיתי להבין כיצד זה היה אפשרי שהאנושות יכלה לתכנן פשע כזה. בשני המקרים יש אידיאולוגיה שבעזרתה שינו את האופן שהחברה האנושית מתפקדת. להיטלר היה את היהודים כאחראים לכל הפשעים ולסטלין היה את העשירים והכנסייה. זה תמיד אותו מכניזם".

את חושבת שסרטים יכולים ליצור שינוי?

"אתה יכול לשנות דעה של כמה אנשים ולא של כולם, אתה יכול גם ליצור תגובה נגדית של אנשים שמעומתים עם מציאות שלא נוחה להם ושהם לא רוצים להתמודד איתה. אבל קולנוע יכולים למלא תפקיד חינוכי וניתן לראות את זה באופן שבו גרמנים אימצו את השואה כחלק מההיסטוריה שלהם אחרי החשיפה אליה בסרטי שואה".

זכית לתגובות נגד הסרטים שלך?

"המשטר הפולני שונא אותי כי אני מבקרת קולנית שלהם. אני חיה גם מחוץ לפולין כך שיותר קל לי להיות דעתנית. יחד עם זאת אני מקבלת תמיכה כלכלית מהמשטר כי אני מהבמאיות המובילות בקולנוע האירופי אבל זה יכול להיפסק. ישראל, פולין וארה"ב הן מדינות דומות בקונפליקטים ובאופן בו מתמרנים את האזרחים בהן".

[*]

(ליאונרדו דיקפריו בסרטה של הולנד "ליקוי חמה")

בנוסף לעבודתה בקולנוע האירופי, ביימה הולנד מספר סרטים בארה"ב ("העלמה מוושינגטון", "ליקוי מאורות", "להעתיק את בטהובן") ואף עבדה רבות בסדרות מופת בטלוויזיה האמריקאית כמו "בית הקלפים", "ההריגה", "הרומן", "טרמה" ו"הסמויה").

מעניין אותך לחזור לארה"ב ולביים סרט אולפנים?

"עשיתי פעמיים סרטי אולפנים. המנטליות התאגידית היא לא דבר שאני אוהבת להתמודד איתו. זה אומר שיש לך הרבה אמצעים אבל גם הרבה שליטה. הנושאים שאני מתעסקת בהם הם לא אטרקטיביים לאולפנים היום. זהיה כך בעבר, אבל הקולנוע השתנה וכמה מהנושאים המאתגרים יותר נלקחו לידי הטלוויזיה".

אם מדברים על טלוויזיה, כיצד היה לביים בסדרות של דיוויד סיימון "הסמויה" ו"טרמה"?

"זו הייתה חוויה מאוד מסקרנת. אני לעולם לא אכיר את המציאות האמריקנית באופן כה עמוק כפי שביימתי את הסדרות האלו. סיימון היה מדריך עבורי כדי לצלול לעומק של אמריקה. הוא מתאר את הפרויקט האמריקני הגדול וכשאתה מביים סדרה כזו אתה יכול להבין טוב בהרבה למה טראמפ יכול לנצח בארה"ב וכמה אי צדק, בעיות, אלימות, חמדנות וטיפשות הם חלק מהמדינה הזו. סדרה מאפשרת לך עומק רב יותר. הפורמט המועדף עליי הוא מיני סדרה. סיימון הציע לי סדרה נוספת אך הייתי עסוקה בסרט חדש וחבל לי שלא הייתי יכולה לעבוד איתו שוב".

לסיום, כשביימת את דיקפריו בתחילת דרכו חשבת שהוא יהפוך לאחד הכוכבים הגדולים בעולם?

"הוא היה מוכשר בצורה יוצאת דופן. הוא לא מוכשר עד כדי כך כיום כפי שהיה אז. הוא היה עילוי, כמו משהו שמגיע מכוכב אחר, עם חוכמה ורגישות וסטאר קווליטי. הוא היה ילד נהדר ואמיץ. ההורים שלו תמכו בו מאוד והוא נאבק עם שאלות אידאולוגיות לגבי החיים שלו. כבר אז הוא היה מסור מאוד לנושא האקולוגי. זו הייתה חוויה נהדרת לעבוד איתו ומאוד אהבתי אותו".

הקרנה נוספת של הסרט "מר ג'ונס" ביום שבת 19.10 בשעה 17:00 באולם רפפורט וביום שני 21.10 בשעה 14:00 באולם קריגר. לכרטיסים: לחצו כאן