ליבו של הסרט הוא במבט הנשי: ראיון עם מפיקת דיוקן של נערה עולה באש

השבוע עלה לכותרות ברחבי העולם הסרט "דיוקנה של נערה עולה באש", לאחר שהכוכבת הראשית שלו אדל האנל סיפרה כי כאשר הייתה בת 12 היא הותקפה מינית ע"י במאי קולנוע בשם כריסטופר רוג'יה. בתזמון מקרי יוצא הסרט המדובר בכיכובה בסוף השבוע בישראל, ונדמה כי הווידוי של האנל מראה כי למרות מאות השנים שעברו מאז מועד התרחשות הסרט בצרפת של 1770, עדיין ישנה דרך ארוכה לשוויון מגדרי אמיתי.

סרטה של סלין סיאמה, שזכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן, עוקב אחר מריאן (נעמי מרלן), ציירת צעירה ויפה, אשר מגיעה לאי מבודד על מנת לצייר את דיוקנה של אלואיז (אדל האנל) בת המעמד הגבוה, לקראת חתונתה הקרבה. אלא שאלואיז לא מעוניינת להתחתן, ולכן מסרבת לשתף פעולה עם ההכנות לחתונה בכלל, ועם ציור הדיוקן בפרט. מריאן מחליטה להסתיר את העובדה שהיא ציירת ומציגה את עצמה כבת לוויה שנועדה להנעים את זמנה של אלואיז, ובד בבד היא מתבוננת בה, יום אחר יום, ומציירת אותה בסתר. במהלך ביקורי בפסטיבל קאן פגשתי את מפיקת הסרט בנדיקט קוברר לשיחה על הסרט הקסום והמסקרן הזה.

היכן צולם הסרט? ואיך נמצא המקום?

"הסרט צולם באזור בריטני בצרפת, חיפשנו חוף שיזכיר את החוף בסרט 'הפסנתר' של ג'יין קמפיון. בכלל שאפנו שהאזור ייראה מאוד ראשוני ומנותק .אזור שבו שתי הגיבורות יוכלו לפעול בלי חשש מהסביבה בגלל שהן בעצם לבדן מנותקות מהציביליזציה".

אחת הסצנות היפות בסרט היא כשהגיבורות מגיעות למדורה שסביבה נשים מקומיות שרות, ספרי קצת על הסצנה

"בנינו מדורה שהאש שלה הגיעה עד לגובה של שישה מטרים, היה לבמאית חשוב שהאש והאור ממנה יהוו ניגוד לחשכה של האזור ולקדרות שבו. מכיוון שרצינו שהצופה לא ילך לאיבוד בחשיכה, הוספנו תאורה של מנורות בגובה הקרקע שהפכו את הצילום לקל יותר. לגבי השיר שהנשים שרות - זוהי מוזיקה מקורית שנכתבה לסרט על ידי אמנית מקומית שכתבה את השירה בלטינית. כבר כשצילמנו את הסצנה הרגשנו בעצמנו בחוזק שלה. היה משהו מחשמל ואפילו מהפנט בקבוצה של נשים ששרות בלב השממה ויוצרות אחווה נשית. הסרט כולו עוסק במערכות יחסים בין נשים שבאותה תקופה מעמדן היה ירוד ביותר לעומת הגברים".

[*]

ספרי קצת על הליהוק של השחקניות.

"אדל האנל כבר שיחקה בסרטים של סיאמה והבמאית ידעה מראש שהיא מעוניינת בה לתפקיד הבחורה שתהיה מושא הציור. לתפקיד הציירת חיפשנו מישהי שהקהל הצרפתי לא מכיר עדיין שהכוכבות שלה חלילה לא תאפיל על הדמות. לכן בחרנו בנעמי מרלן לתפקיד. אמנם היא שיחקה כבר בכמה סרטים אבל אינה מוכרת יחסית לקהל הצרפתי". הסרט לוקח את הזמן, גם כשנדמה שהוא מוביל מהלכים עלילתיים צפויים, אבל מקבע את היותה של הבמאית הצרפתייה סלין סיאמה כאשפית של קולנוע מתבונן ושקט, מתוך הבנה שהרגעים הקטנים ולא הבומבסטיים הם אלו שבאמת משנים את חיינו כהרף עין מבלי שנבחין. כמו בסרטיה הקודמים "טומבוי" או "חבצלות מים", סיאמה משתמשת במינימליזם כדי לספר סיפורים גדולים על הפוליטיקה של חיי היומיום בכלל ושל מיניות נשית בפרט, מבלי לשכוח לייצר רגש חזק ויופי קולנועי.

האם לדעתך זה סרט על אמנות? על פמיניזם? על שניהם? האמנות היא רק אלגוריה למה שמתחולל בנפש הגיבורות?

"זהו סרט בראש ובראשונה על נשים ועל נשים שלא מפחדות לשבור מוסכמות חברתיות. ליבו של הסרט הוא במבט הנשי, אותו מבט של הציירת במושא הציור שלה, וגם המבט האחר - המבט של אובייקט הציור בציירת. במבט הזה גלומות כל רגשות הגיבורות. הציור מסמל את התפתחות הקשר בין שתי הגיבורות. דרך האמנות הן בעצם מגשימות את הקשר שמתפתח ביניהן. אז כן יש כאן גם פמיניזם וגם אמנות ושני הדברים שלובים ביחד".

האם נעמי מרלן אכן מציירת? האם היא התאמנה בציור?

"נעמי אינה ציירת ואת הציורים ציירה ציירת פריזאית שהייתה על הסרט. אולם נעמי קיבלה הדרכה וחלק מהציורים ציורו על ידה. היא מאוד השתפרה במהלך הצילומים".

מכיוון שציינת את המבט הנשי, איך עובדים עם שחקניות על סצנות שאינן טקסט, איך מייצרים את המבט שבו הבמאית מעוניינת? "חשוב להבין שהבמאית עובדת בצורה הכי מדויקת עם שחקנים. כל סיקוונס מתוזמן עד לפרט האחרון. יש עבודה על נשימות שקובעות את הקצב ויש הנחייה לכל תנועה ולכל מבט ובכל 60 הסיקוונסים היו לשחקניות הוראות מאד מדויקות".

האם שם הסרט מרמז על דבר מה מעבר למובן מאליו?

"בוודאי. האש כאן היא בעצם הרגשות העזים שמתפתחים בין הגיבורות. האש היא האהבה שעולה ופורחת וגם מכלה במקצת את הגיבורות".

זהו סרט אופטימי לדעתך?

"אני חושבת שכן. בסופו של דבר האהבה, גם הנפשית וגם הפיזית, בין הגיבורות היא דבר שלא יכולים לקחת מהן והן מצליחות לממש את מה שליבן חפץ. זהו סרט על נשים ועל כוח נשי ועל יכולתן לנהוג בניגוד למוסכמות".