פסטיבל דוקאביב גליל: סקירות והמלצות סרטים

יורש הקעקועים

מבקר: מתי לנג

העיר העתיקה בירושלים היא כר בלתי נדלה לסיפורים אנושיים. החל מהכניסה בשער יפו ועד לדוכני הפיתות ברובע המוסלמי, נדמה שכל טיול בעיר העתיקה חושף סיפור או דמות חדשה ומרתקת. הסרט התיעודי החדש של אורית אופיר רונאל, "יורש הקעקועים", מעניק לנו עוד אחד מהסיפורים המדהימים הללו. הסרט עוסק בשושלת משפחתית ארוכת שנים של מקעקעים נוצרים שעובדים בעיר העתיקה. בחנות קטנה ברובע הנוצרי, משפחת צלבנים נוצרים מגיעה בכדי לחרוט על עורם גלופות מרהיבות בעלות אופי דתי. ואסים רזוק, היורש של שושלת זו, מגלה כי אין בידיו את כל הגלופות שמופיעות בספר הגלופות שקיבל מידי אביו. רזוק יוצא למסע בכדי לגלות מי מחזיק את הגלופות האבודות.

הצלחתו של הסרט נובעת מהמבנה הראשומוני שהוא מאמץ לעצמו. "ראשומון", סרט הסמוראים הקלאסי של אקירה קורסאווה, בנוי במבנה של ספירלה, כאשר הסיפור שעומד במרכז הסרט מתגלה מחדש ומתעבה עם כל דמות חדשה שמוסיפה את עדותה. ממש כך פועל סרטה של רונאל: אנו מתחילים עם נקודת מבטו של ואסים באופן בלעדי, אך עם ההתקדמות הסרט דמויות שונות ומגוונות מהמשפחה מספרות את גרסתן, משתפות את הקהל על דעתן בנוגע לתעלומה. כך אט אט הולכת עלילת הסרט ומעמיקה, מתעבה באופן מאוזן ועדין.

יחד עם זאת, הסרט אינו יוצר טלטלה של ממש בגלל שסופו אינו מספק. התעלומה שעומדת במרכז הסרט אינה מגיעה לכדי סיום או פתרון מלא. זו בדיוק הסכנה בבניית סרט תיעודי על בסיס נרטיב: בניגוד לסרט העלילתי, ליוצרי הסרט התיעודי אין שליטה על המציאות, ולעיתים המציאות לא מגיעה לכדי סיום מספק. אבל סרט דוקומנטרי גם נוטה להכיל בתוכו דמויות שאפילו התסריטאי המבריק ביותר לא היה יכול ליצור. סרטה של רונאל עמוס בשלל דמויות ומצבים מדהימים שנדמה שבשבילם נברא הקולנוע התיעודי.

הקרנה: יום ו' 05.11 | 19:00 | אולם היכל התרבות.

לברוח

מבקרת: מיכל ליבר רונן

"מהו בית? מקום בטוח, לא מקום שהוא זמני", אומרת דמותו של אמין בתחילת הסרט וזהו המוטיב העיקרי של הסרט הדני "לברוח". בריחה אל עבר מקום אחר, בית בטוח ומוגן. הבמאי יונאס פוהר רסמוסן לוקח את סיפור חייו ומסעו הקשה של אמין נוואבי ומתעד אותו ברגישות באמצעות אנימציה מרהיבה וקטעים תיעודיים. סיפור מסעו של נוואבי מתגלה לרסמוסן 20 שנים לאחר הגעתו לדנמרק, כשהוא עומד לקנות בית יחד עם בן זוגו, קספר. נוואבי הוא פליט מאפגניסטן שבגיל צעיר מצליח יחד עם משפחתו לברוח משם לאחר עליית הטליבאן לשלטון. מסעו מתחיל באפגניסטן, עובר דרך רוסיה ובסופו של דבר מגיע עד דנמרק, כשהוא שומר על סודיות בנוגע למשפחתו. בנוסף לסוד אודות משפחתו הוא גם מסתיר את העדפותיו המיניות ולוקח לו זמן עד שהוא מקבל זאת. זוהי סוגיה לא פשוטה במיוחד בשל מוצאו האפגני, אך עם השנים הוא משלים עמה.

הסרט מכיל תיעוד מאויר של מסעו של נוואבי על מנת להגן על זהותו ועל זהות משפחתו ומזכיר קצת את סרטו של ארי פולמן "ואלס עם באשיר" שאף הוא מתאר אירועים קשים באמצעות אנימציה מרהיבה. "לברוח" בנוי בצורה קולחת, קצבית ומהירה. למרות הנושאים הכבדים שהוא מעלה, הסרט מבוים בצורה דינאמית כאשר הפסקול הקצבי תורם לקצב המהיר של הסרט. אחת הסצנות המרהיבות שנחרטות בתודעה היא סצנת נשירת פתיתי השלג המאוירת שנראית כאילו צולמה. בנוסף לאנימציה המרהיבה משולבים קטעי ארכיון היסטוריים מאירועים שהתרחשו ותורמים לאותנטיות. זהו סרט על הישרדות, על חיים ללא בטחון ועל הצלחה למרות הכול. הדבר היחיד שחסר בסרט זו הצצה לחייו של נוואבי בבגרותו בדנמרק ועד היום.

הקרנה: שבת 06.11 | 16:00 | אולם היכל התרבות.

המלכה שושנה

מבקר: אלעד שלו

"המלכה שושנה" בבימויים של קובי פרג' ("פוטו פרג'") ומוריס בן מיור, מספר את סיפורה של הדיווה הישראלית הראשונה, שושנה דמארי, שהביאה למדינה הצעירה גינונים, סטייל ואיכויות של חו"ל. ניכר בסרט כי הבמאים באים מאהבה גדולה לזמרת המיתולוגית. הם יוצרים באמצעות קטעי ארכיון, ראיונות עדכניים ומונטאז'ים קולנועיים המשלבים את שיריה – מכתב אהבה לזמרת גדולה מהחיים ולישראל של פעם שהייתה ואיננה עוד.

כמסמך שכזה הסרט מצליח להיות מרגש, מעניין וגורם לקהל לרצות לצלול בחזרה לשיריה של הזמרת עם הקול יוצא הדופן. הבעיה היא שכסרט דוקומנטרי חסר בו העומק הנדרש כדי לגרום לנו להכיר באמת את האדם שמאחורי המיתוס. היוצרים כן מתארים את הנתק שהיה בין דמארי לבעלה ולבתה בעקבות בחירתה ללכת בעקבות הקריירה, אך מתעלמים מאספקטים רבים נוספים כמו היריבות עם יפה ירקוני, הפיכתה של זמרת תימניה לזמרת העם בתקופה בה שלט רוב אשכנזי והשפעתה של דמארי על המוזיקה הישראלית שבאה אחריה. כך אנחנו נותרים עם סרט שיספק את מעריציה של הזמרת ויכיר אותה לדור הצעיר, אך שאינו מעמיק דיו כדי להפוך למסמך משמעותי אודותיה.

הקרנה: יום ה' 04.11 | 20:00 | אולם היכל התרבות.

יער הארגמן

מבקר: מתי לנג

קולנוען חכם אמר פעם את המשפט הבא: בסרטים עלילתיים הבמאי הוא אלוהים, ואילו בסרטים תיעודיים אלוהים הוא הבמאי. המשפט הזה מבטא את האקראיות והמזל שמונחים לעיתים קרובות בבסיס העשייה התיעודית: הבמאי לעיתים נאלץ לאסוף חומרים בסבלנות במשך חודשים ארוכים כדי לעצב מתוך המציאות היומיומית עלילה מעניינת. לעיתים הסבלנות הזו מתגמלת, ולעיתים היא מעלה חרס.

"יער הארגמן", סרט התיעודי של הבמאי הסיני ג'ין הוואקין, עוסק בחייהן של נזירות טיבטיות שיוצאות אל ההרים המושלגים ומנסות לעסוק באמונתן על אף תנאי הטבע הבלתי אפשריים. הסרט עוקב באופן כרונולוגי אחרי שנה בחיי הנזירות, ותופס מבפנים שלל אירועים מרתקים מחייהן: החל משיחות יומיומיות עם המנטורים הרוחניים, ועד לטקסי ריקוד מרהיבים. הסרט מרתק מבחינה אנתרופולוגית הודות להצצה הייחודית שהוא מעניק לנו אל תוך תרבות חדשה וזרה. הוא גם מפעים מבחינה אסתטית: צילומי הטבע המרהיבים משתלבים בקלוז-אפים עדינים של פני הנזירות, ועל הכל עטוי צבע ארגמני יפהפה שמגיע מגלימותיהן.

חולשתו של הסרט היא בכך שהוא אינו מצליח, ואולי בכלל לא מנסה, ליצור נרטיב. אנחנו לא עוקבים אחר אף נזירה ספציפית, ושום קונפליקט לא מוביל את העלילה מתחילתה ועד סופה. אמנם מדי פעם מבליחים רגעי משבר מעניינים, אבל הם לא מחזיקים את הסרט. מחסור זה מוביל לכך ש"יער הארגמן" מרהיב לצפייה אך אינו מצליח דיו ליצור חווית צפייה מתגמלת.

הקרנות: יום ו' 05.11 | 17:00 | אולם היכל התרבות. צפייה אונליין - הסרט זמין לצפייה בתאריכים 1-6/11.

לאתר פסטיבל דוקאביב גליל ולרכישת כרטיסים >> לחצו כאן

[*]