בשבועות האחרונים החל ערוץ HOT PRIME של הכבלים בשידור רצועה דוקומנטרית חדשה כל יום שני בערב, במסגרתה ישודרו כל שבוע סרטי תעודה מעניינים וחשובים. כבר בשבועות האחרונים אפשר היה לצפות ב"לחיות לנצח" על סצינת הבריט-פופ של שנות התשעים באנגליה וב"הקו הכחול הדק" המרתק של ארול מוריס. היום ישודר "האגרונום", סרטו של ג'ונתן דמי מ - 2003.
הסרט מורכב מראיונות וקטעי ארכיון מהם מצליח דמי לבנות את הסיפור על חברו ז'אן דומיניק, שקיבל לידיו בתחילת שנות השישים את ניהול תחנת "רדיו האיטי" והפך אותה לתחנה שנהייתה לסמל עבור המאבק בשלטונות המושחתים והדיקטטורים. הסרט סוקר את ארבעת העשורים בהם נאבק דומיניק דרך הרדיו עבור חופש הביטוי שלו ושל בני עמו, מאבק שזכה לפופולריות בקרב תושבי האיטי ועורר בכך, כמובן, את זעם השלטונות שפעלו במשך השנים בדרכים אלימות לסגירת התחנה, לגירושו של דומיניק מהאיטי ובסופו של דבר גם להתנקשות בחייו בשנת 2000. דומיניק עצמו נראה מרואיין בסרט, מספר על ההתנכלויות מצד הצבא והמשטרה על חייו ועל שאר עובדי התחנה והירי על תחנת הרדיו. לעתים קצת קשה להסתכל על האיש המבוגר הזה שמדגיש כל מילה בדברו אנגלית עם מבטא צרפתי, אך בנוסף מרואיינות גם אשתו ובתו, שמספקות נקודות מבט נוספות על התקופה.עם זאת, לעתים יש הרגשה שמשהו קצת חסר בסרט, ושדומיניק עצמו מקבל יותר מדי זמן מסך, שאולי צריך היה להינתן לתושבי האיטי עצמם, שכמעט ולא מרואיינים בסרט ונראים לרוב באופן נגדו דומיניק נאבק - כהמון. הוא מוצג יותר מדי כגיבור, והסרט עוסק בעיקר בחייו המקצועיים והחברתיים וכמעט ולא בחייו האישיים שיכלו להראות איזה אדם הוא היה באמת.
הבמאי ג'ונתן דמי, המוכר יותר כבמאי של "שתיקת הכבשים" ו"המועמד ממנצ'וריה" (שיצא בארץ בחודש הבא), בונה כאן סיפור מאבק שיכל בקלות להפוך גם לסרט הוליוודי טראגי-הירואי. אבל דמי לא צריך שחקנים ותסריט ועורך את כל החומרים שבידיו לשעה וחצי מעניינת מאוד שמלווה גם במוזיקה מקורית של וייקליף ז'אן, יוצא "הפוג'יז". לא דרוש מידע מוקדם על האיטי כדי להבין את הסרט ודמי משכיל לא להפוך את הסרט לסרט זיכרון לחבר, אלא לסרט רלוונטי לכל חברה בנושאי חופש הביטוי של הפרט והתקשורת.
סרטי התעודה היו תמיד בעיתים מבחינת עד כמה הם מייצגים את האמת כפי שהיא, וגם בסרטו של דמי קשה שלא להבחין בנקיטת עמדה. אבל בשנים האחרונות, כשסרטי התעודה פונים יותר ויותר לכיוון הוידאו - אקטיביזם (סרטיו של מייקל מור, "לאכול בגדול"), טוב לראות שיש עוד יוצרים שמצליחים להביא לקולנוע פיסות חיים וסיפורים רציניים וחשובים בלי לעשות פרובוקציות ולשמור על כבודו של הסיפור, הדמויות והצופים.