ממשיכים לחיות בסרט: הסרטים על כוכבי ויוצרי קולנוע

היצ'קוק

דוגמה אחת מיני רבות למה הוליווד חוששת לגעת באגדות של עצמה – כי בדרך כלל לא יוצא מזה שום דבר טוב. הסרט מציג את התהליך היצירתי מאחורי "פסיכו", אחד הסרטים המפורסמים של כל הזמנים, ועושה את זה בצורה קיקיונית דרך יחסיו של אלפרד היצ'קוק (אנתוני הופקינס) עם אשתו האחרונה, התסריטאית עלמה רוויל (הלן מירן). הניסיון להציג בצורה קומית צילומים של סרט אימה עושה ל"היצ'קוק" שירות דב ומקטין את מורכבות היחסים של הבמאי האגדי עם נשים לכדי פרודיה של חיי הנישואים. שלא לדבר על חוסר הדמיון של הופקינס להיצ'קוק ושל סקרלט ג'והנסון לג'נט לי.

סרטים על מרילין מונרו

שחקנית, סמל מין, סמים, אלכוהול, אינספור רומנים, הנשיא קנדי, שמלה שמתנופפת ברוח, תעלומה בחייה ובמותה – מרילין מונרו היא קטגוריה בפני עצמה, ההגדרה השלמה ביותר לכוכבת הוליוודית גדולה מהחיים. להבדיל משחקניות עבר אחרות, ואולי בגלל המורכבות של הדמות שלה, נראה שאין חשש בקרב מפיקי הוליווד לעשות סרטים על מרילין, להמשיך ולחקור את דמותה, למרות שרובם המוחלט לא סרטים טובים במיוחד.

לא פחות מ-13 סרטים על מרילין מונרו הופקו עד היום לקולנוע ולטלוויזיה, כולל מועמדות אחת לאוסקר עבור מישל ויליאמס על "השבוע שלי עם מרילין". פרויקט נוסף ,שנמצא בעבודה כבר 10 שנים והתחיל עם נעמי ווטס בתפקיד הראשי, שהוחלפה בג'סיקה צ'סטיין, החל לאחרונה בסופו של דבר את הצילומים עם אנה דה ארמס ("רצח כתוב היטב"). הם ימשיכו לנסות עד אינסוף אבל מרלין אמיתית הייתה רק אחת.

אד ווד

הרבה לפני טומי ויזו ו"החדר", היה להוליווד את אד ווד, במאי אקסצנטרי של סרטי אימה שהיו כל כך גרועים שהפכו בסופו של דבר לסרטי פולחן. ב-1994 טים ברטון ביים בתור פרויקט צד סרט על עליית הקריירה של ווד ושיתוף הפעולה המתמשך שלו עם השחקן ההונגרי בלה לוגוסי (מרטין לנדאו). את ווד שיחק השחקן הקבוע של ברטון, ג'וני דפ, והסרט עצמו נכשל בקופות למרות ביקורות אוהדות. לקראת סוף הסרט, אד ווד פוגש בבר את אורסון וולס האגדי (וינסנט ד'אונופריו) ומנהל איתו דיאלוג על צרות של במאים. הסצנה הזאת מומצאת לחלוטין, אבל המפגש הזה בין שתי אגדות מהקצוות המנוגדים לגמרי של הצלחה הוליוודית מרגיש אמיתי מאוד.

הטייס

אם יש דבר אחד שמרטין סקורסזה אובססיבי לגביו יותר מגנגסטרים ורוצחים פסיכופטים, זה קולנוע ותעשיית הבידור. סיפור חייו של האוורד יוז (לאונרדו דיקפריו), שהיה בין השאר גם קולנוען, גם אישיות הוליוודית ססגונית וגם קוקו על כל הראש, היה הזדמנות נדירה עבור סקורסזה לצלול לתקופה של הוליווד הקלאסית. חוץ מיוז עצמו, אפשר לראות בסרט חלק מסמליה הבולטים של הוליווד כמו ג'ין הארלו (גוון סטפני), ארול פלין (ג'וד לאו), אווה גרדנר (קייט בקינסייל) וכמובן האגדה ושיאנית הזכיות באוסקר של כל הזמנים, קתרין הפבורן (קייט בקינסייל). מערכת היחסים בין יוז לשחקנית הפרוגרסיבית יחסית לזמנה מהווה עוגן מרכזי לעלילת הסרט ולשפיותו של הטייס עצמו. שחזור שיטות הצילום הייחודיות לאותה תקופה מקנה לסרט תחושה היסטורית, כאילו ביקרנו שם והתחככנו באגדות בעצמנו. סקורסזה חזר לעסוק בימי ראשית הקולנוע בסרט המוצלח "הוגו".

היו זמנים בהוליווד (כולל ספוילר)

הפנטזיה של קוונטין טרנטינו על הוליווד אלטרנטיבית, שבה הטובים תמיד מנצחים וכל שחקן מוצא בסופו של דבר את הנישה והתהילה שלו. הוליווד של שנות ה-60 בסרט נמצאת בנקודה שבין ימי הספקטקלים של האולפנים הגדולים לקולנוע העצמאי הבועט שיפרח בשנות ה-70 וכוכבי הסרט ריק דלטון (ליאונרדו דיקפריו) וכפיל הפעלולים שלו משכבר הימים, קליף בות' (בראד פיט), מחפשים את דרכם בתעשייה שאינם מזהים עוד.

כוכבים האהובים מפציעים פה ושם על סטים. הבולטים ביניהם ברוס לי וסטיב מקווין, גם אם הם לא ממש מתנהגים כמו הדמויות שאנחנו שומרים בזכרון. בולטת מעל כולם ומקרינה גלים של טוב היא שרון טייט בגילומה של מרגו רובי. גם אם אין לה הרבה זמן מסך או שורות דיאולוג, היא הפנים של הסרט. הרצח שלה מזעזע את הוליווד עד היום. טרנטינו בסרט שלו חזר אחורה בזמן ונתן לה את הסוף הטוב שמגיע לה ולנו בהיסטוריה אלטרנטיבית שרק הקולנוע יכול לברוא. מעל חמישים שנה אחרי, לא כל אחד נכנס להקרנה של "היו זמנים בהוליווד" עם ידע על הרקע האמיתי של אותה תקופה. אבל עדיין, הסרט לא יורד מהמסכים בארה"ב כבר יותר מחצי שנה. זה כוחה של הוליווד של פעם.