סקירות דוקאביב: הרצח, מקווין, המחתרת היהודית ועוד

הרצח

מבקר: רפאל תמנה

בחצי השעה הראשונה של הצפייה בסרט "הרצח", אפשר לחשוב בטעות שמדובר בעוד תכנית ריאליטי המתחזה לסרט תיעודי, מאלה הרווחות כל כך היום, ושמטרתה להחיות סנסציות ואמוציות תפלות ובנות 85 שנים כבר, מאז ימי הירצחו של חיים ארלוזורוב. אבל ככל שהצפייה נמשכת, מתבלטת חוכמתו הדרמטית והאנלוגית של התחקירן, התסריטאי והבמאי אבי וייסבלאי, שמציג בעין בוחנת ורגישה את הנפתולים והמאבקים הרגשיים, הפוליטיים והחברתיים שקשורים בפרשת הירצחו של המנהיג הציוני.

וייסבלאי הופך למעין בלש ופסיכולוג סמוי, שמעניק במה ליצריהם, מכאוביהם או השקפותיהם של בני משפחה, אישים פוליטיים, היסטוריונים, אנשי מחתרות ועיתונאים. לכל אחד מהם עמדה וגרסה שונות בנוגע לזהות הרוצחים, למניעיהם, ולקנוניות הפוליטיות שהיו או לא היו מעורבות וכרוכות בתכנון הרצח ובניצולו למטרות פוליטיות - עוד עשרות רבות של שנים אחריו. האם רצחו את האינטלקטואל המתוחכם והמעשי - הרוויזיוניסטים או אנשי מפא"י דווקא, אולי הנאצים או הבריטים? האם היו אלה הקומוניסטים, האם הייתה מעורבת ברצח רעייתו של ארלוזורוב, שהייתה נוכחת בזמן התרחשותו, ואולי היו אלה בכלל שני ערבים פשוטים ששוטטו על חוף הים כדי 'להתחיל עם בחורות'? מי מסתיר את האמת, ומאיזו סיבה? ממה מגנה עלינו המדינה, הגונזת את חומריה של ועדת החקירה משנת 1984 עד לשנת 2054?

הסרט מהווה מבט אל תוך יחסי כוחות פוליטיים, אולי קטנוניים, בין מפא"י והרוויזיוניסטים, השמאל והימין של אותם ימים. הוא מבקש להמחיש עד כמה היינו תמיד, אולי כמו כל חברה אנושית, מפוצלים, וכי הסיבות לפיצול עשויות להיות לאו דווקא השקפות עולם עמוקות, אלא מניעים רגשיים, ואולי אף גורמים מקריים. שני המחנות הפוליטיים טפלו את הרצח זה על זה במשך שנים ארוכות לשווא, כדי לבצר את מעמדם בקרב הציבור. היצירה מצליחה לתת בעיני טעם עמוק של תעתועיה של ההיסטוריה, שהם גם תעתועיהם של החיים; מוגבלותן של התפיסה והידיעה האנושיות, בעולם שבו אנשים רבים מונעים לראות את המציאות, על פי נסיבות חייהם האישיות, באופנים שונים ויצריים מאוד. המציאות שבה מתרחשים האירועים הציבוריים הגדולים, כמו רצח ארלוזורוב, מתגלית בסרט באופן מרשים כתעלומה מורכבת וחידה, שיש לעמוד נכחה לא עם ודאויות נחרצות, אלא מתוך שאלה גדולה ושאיפה לחקירה – בדיוק להיפך מרוחה הבלתי סבלנית של ישראל של ימינו. ("הרצח" באדיבות ערוץ "יס דוקו")

המחתרת היהודית

מבקר: נמרוד שובל סרטו של שי גל (במאי ותחקירן "עובדה") יגרום לכם לנוע באי נוחות בכיסא. התכנית של המחתרת היהודית לפוצץ את כיפת הסלע יצרה תסריט מטורף. המרדף הכמעט עיוור של השב"כ על מנת למצוא קצה חוט, בו הם מושכים במיומנות ברגע שנמצא, הוא מרתק. העלילה מציגה את המבצעים והרודפים, ואת התחבולות בהן השתמש כל צד. גל מאפשר לנו הצצה לחקירה נועזת שערך על סיפור מטלטל. בסרט לא שומעים את שאלותיו אלא את תשובותיהן של הדמויות, מה שמגביר את האותנטיות והזרימה הטבעית. בלי מניפולציות מלאכותיות, הדמויות האנושיות והאמיתיות מצליחות לגעת בנקודות כואבות ורגישות בחברה שלנו.

הפריימים בהם נראות תמונות החשודים על לוח השעם, נקשרות זו לזו עם חוט אדום, יוצרים אווירה של סרט אקשן הוליוודי, אך אז מופיעים שמות כמו יהודה ומנחם, הבועה מתפוצצת ואנו נזכרים שזה קרה כאן אצלנו, מלחמת חורמה שנמנעה בדקה התשעים. הסיפור המציאותי עולה על כל דמיון. הסרט מופיע בזמן בו החברה הישראלית רועשת ורגישה ביחס לנושא ההפרדה בין דת למדינה, גל מעלה את השאלה "מה כוחה של הדמוקרטיה במדינה יהודית?", "האם היא אמורה לפעול לפי החוק או לפי ההלכה?". המעבר החד בין תמונות משנות השמונים לתצלומים מהיום, מוכיח עד כמה המלחמה הפנימית הזו עדיין חיה. כל צד מושך בחבל ואינו מוכן להתפשר בשום מחיר.

המצלמה חושפת את כל הדעות ונותנת להן להישמע באין מפריע. המעבר בין המרואיינים הסותרים זה את זה בביטחון מוחלט – הוא אסתטי, צבעוני ומרגיש מסוכן. המוזיקה המלווה את הסרט תורמת גם היא למתח וכך גם ההמחשות של התרחישים מהעבר שנעשו בצורה מצוינת, מה שתורם רבות לעלילה. החלק השני של הסרט מתאר את המתקת העונש של מבצעי הפעולות, שנתפסו כגיבורים בעיני הציבור והפוליטיקאים. חלק זה, המתמקד בתרחישים מהכלא והלאה, עודנו רלוונטי, מעניין פוליטית ומעורר מחשבה. עם זאת, חסר בחלק זה את המתח שהיה מרכיב חיוני בחלק הראשון. (הסרט ישודר בשלושה חלקים במהלך חודש יוני בערוץ "יס דוקו")

[*]

רות ביידר גינסבורג

מבקרת: לירון אברהם

חייה של רות ביידר גינסבורג, שופטת בית המשפט העליון האמריקאי, יוצאי דופן כמעט כמו הסרט המגולל את קורותיה. סרטן של ג'ולי כהן ובטסי ווסט מציג את סיפורה של גינסבורג בת ה-85 - המוח (הצלול) האחראי לשלל פסיקות פורצות דרך ותקרת זכוכית בהיסטוריית הנשים בארה"ב. בעיניים תכולות בהירות היא מסתכלת למציאות בעיניים ולא מורידה מבט לרגע.

את הקריירה שלה החלה בלימודי משפט בהרווארד, אחת מתוך תשע נשים במחזור, בו למדו כ-500 גברים. לאחר מכן, אף משרד עורכי דין בניו-יורק לא הסכים לקבלה בשל היותה אישה. היא החלה ללמד באוניברסיטאות, הקימה מיזמי זכויות נשים והגישה תביעות לתיקון אפליה מגדרית בבית המשפט העליון. בו זמנית, התחתנה, הביאה ילדים וסייעה לבעלה שחלה בסרטן ללמוד בעצמו. בשנות התשעים מונתה לשופטת בית המשפט העליון, האישה השנייה בסך הכול בתפקיד והיהודייה הראשונה. מאז, הפכה למודל לחיקוי ול"גיבורה לאומית" בחברה האמריקאית, במיוחד כשנרדמה בזמן נאום אובמה בקונגרס והודתה שזה היה מאוד משעמם.

גינסבורג היא אישה חסרת מעצורים, חדה ומבריקה. משפטיה מדויקים עד לכדי שלמות אך הליכותיה ענוות, צנועות ובחיוך מבויש. יש לציין את העושר המרשים של אוסף החומרים, התמונות והאנשים בסרט. אלו יוצרים דמות רב ממדית ומגוונת, ומציגים את שלל צדדיה של האישה המיוחדת הזו. מהלכו של הסרט מלווה בנאום בחירתה של גינסבורג לשופטת בית המשפט העליון, בו היא סוקרת פסקי דין בולטים ומציינת נקודות חשובות במהלך חייה. בחירה זו מסייעת לצופה להתחבר ולהבין את הדמות שנבנית לנגד עיניו. הסרט מדלג בחינניות בין רגעי צחוק לרצינות ולהיסטוריה שלא תשכח. הוא מצליח לשלב בין כולם ולעשות זאת בצורה מעולה. חובה לכל בר דעת. (הסרט באדיבות ערוץ "יס דוקו")

מקווין

מבקרת: מעיין הררי

אלכסנדר (לי) מקווין היה תלמיד לא מוצלח, בן למשפחה ממעמד הביניים באנגליה של אמצע שנות ה-90' עם חלום אחד גדול - לעצב בגדים. כשהיה תלמיד תיכון היה משרבט במחברתו סקיצות במקום להקשיב בשיעורים, מה שהביא אותו לבסוף לפרוש מהלימודים. אמו שזיהתה את הפוטנציאל עזרה לו למצוא משרה התחלתית בתחום ולממן את לימודיו בבית ספר מקצועי של מעצבת נחשבת, לימודים שהובילו אותו בסופו של דבר לפתוח קו אופנה עצמאי. מאוחר יותר פגש את איזבלה בלאו, אישה צבעונית ובעלת השפעה אשר התעניינה בעיצוביו הלא שגרתיים, חשפה אותו לעולם האופנה הבינלאומי והפכה לחברתו הקרובה ביותר. משם ההצלחה הייתה רק עניין של זמן.

הסרט בבימויים של פיטר אטדגי ("הקשב לי, מרלון") ואיאן בונהוט מורכב מצילומי וידאו ביתיים וראיונות עם בני משפחה וחברים למקצוע בשילוב עם צילומים איטיים של אובייקטים המדמים את נפשו המסוכסכת של האמן. הוא מחולק לפרקים אשר מספרים על תחנות בחייו ונעים בין תצוגות האופנה המהפכניות שיצר, אליהם התייחס כיצירות אמנות שהושפעו מסיפורים היסטוריים, חייו האישיים והמקצועיים ועיסוק בצדדים האפלים של אישיותו, אשר כמו אמנים רבים וטובים לפניו הפכו אותו לאמן הגדול שהיה והביאו למותו בטרם עת. ברקע הסרט מתנגנת מנגינת פסנתר שמוסיפה לאווירה הקודרת, טוענת את העלילה במתח ומבשרת לצופה הדרוך שבכל רגע משהו איום ונורא הולך לקרות.

זה סרט מרגש ואינטימי החושף את נבכי נפשו המורכבת של מקווין והגבולות העדינים שבין הזהות הפרטית שלו לזהותו כאמן ודמות ציבורית. אם אהבתם את "Kurt Cobain: Montage of Heck" ו"איימי" אתם הולכים להתאהב גם בסרט הזה שמראה את עלייתו ונפילתו של מקווין ואיך הצליח לפלס את דרכו לצמרת האופנה העילית בהיותו בן 27 בלבד. הצלחה מטאורית שהביאה אותו לחרדות, התמכרות לסמים ולחץ נפשי כבד ונקטעה כאשר החליט לקחת את חייו במפתיע בשנת 2010, כשהיה בן 41 (הסרט באדיבות "יונייטד קינג הפקות").

לחלק השני של הכתבה: לחצו כאן

[*]