אני מעדיף לטעות בדרך שלי: ראיון עם האנימטור אורי לוטן

אמנים זה עם שתמיד מעז לחלום. זה עם שמעז לפנטז על עיר האורות שזוהרת רק עבורם ומעז לעשות הכול על מנת להקסים את העולם. הכירו את אורי לוטן, אמן אנימציה שמעולם לא חשב שימצא את עצמו עובד על סרטים הוליווד עתירי תקציב כאנימטור. אך לוס אנג'לס לא זהרה כפי שחשב והוא המשיך בחלומו וברצונו להקסים את העולם אך בדרך אחרת, דרך משלו.

היכרותו הראשונה עם התחום הייתה בהיותו בן 18. בן דודו של לוטן הציג בפניו תוכנת אנימציה שהייתה חדשנית באותו זמן בשם 3D max. בעזרת התוכנה החל לוטן בבניית מודלים של רובוטים ויצורים מיוחדים. "אמרתי מגניב, סוף סוף משהו שאני ממש טוב בו", אומר לוטן. "תמיד הייתי טוב במחשבים וגם נהגתי לצייר קומיקס עם חבר כשהייתי ילד קטן, אבל אף פעם לא חשבתי שיש לי סיכוי לעשות מזה קריירה".

כבר כשהשתחרר מתפקידו כחייל, מצא את עצמו אורי עובד אצל חברת פרסומות קטנה. לוטן התמקצע בעבודתו ובמהרה מצא את עצמו במהרה בצומת דרכים הנוגעת לארץ האפשרויות. "הבנתי שאני רוצה לקחת חלק במשהו שיישאר למשך דורות כמו שעשו בסרטי דיסני ופיקסאר", הוא מסביר. לוטן עבר לארצות הברית והתקבל לאוניברסיטת רידלינג היוקרתית בפלורידה.

איך הייתה חווית הלימודים שם?

"חוויה מדהימה. זה בית ספר שלוקח את עצמו ברצינות עם מטרה מאוד ברורה. מהרגע שאתה מתעורר אתה לומד ועובד. אחרי שאתה מסיים ללמוד, אתה ממשיך לעבוד במעבדות. יחד עם זאת, היתרון של הבית ספר הזה הוא גם החיסרון שלו. בגלל שהוא מכוון אותך לתעשייה מאוד מכנית, כל אחד מכוון לתפקיד שלו. לא כולם נהפכים לבמאים ואם בן אדם אחד יודע יותר טוב תאורה באנימציה, אז הוא נשאר בתפקיד של תאורה. אני לדוגמה למדתי תזוזה של הדמות, אז בזה התעסקתי, במיוחד בצד הטכני".

[*]

העבודה ברידלינג היא גם מה שהוביל אותך להפקות הוליוודיות?

"בעיקרון אחרי שגמרתי את הלימודים עבדתי בחברה בשם 'באק', חברה שעושה בעיקר פרסומות ממאוד מגניבות. יום אחד קיבלתי הודעה שמחפשים אנימטורים בסרט 'מפלצת של מלון 2' ונבחרתי לקחת חלק ביצירה הזו. כל עניין החיפוש זה דבר די נפוץ. זוהי תעשייה מאוד דינמית וכל פעם מחליפים אנשי צוות עבור סרט. כל פעם הם מנסים למצוא ראש צעיר ונמרץ ואחר כך מחליפים אותו באחר. אני ראיתי את הוליווד בתור כוכב המנצנץ גבוה בשמים, אך ככל שהתקרבתי, גיליתי שהכוכב מנצנץ פחות ופחות עד שלבסוף הבנתי שהכוכב הזוהר שרציתי כבר כבה ומת. במילים אחרות, הוליווד הופכת אותך לחלק מגלגל שיניים של מערכת גדולה וקשה מאוד". האם יש לך חרטות שעזבת את התעשייה ההוליוודית?

"יש קשיים בלא להיות שם. קודם כל, הכול שם. הרבה מאוד אנשים מוכשרים נמשכים לשם ופה זו מדינת דחק והישרדות. אבל פה יש יותר פתיחות, יש יותר דרך לבלוט ולהראות את עצמך. בגלל שאין הרבה אנימטורים בארץ אז אתה מקבל הרבה יותר הערכה ומקום להביע את עצמך ביצירה. כזה אמן אני רוצה להיות. תמיד יש לי מחשבות על 'מה היה קורה אם..' וכמובן שיש חסרונות לכל דבר, אבל האם יש לי חרטות? בכלל לא".

לוטן המשיך לעבוד כאנימטור בארץ ושאף להתעסק יותר בבימוי ויצירת סרטים נרטיביים יותר. אחד מסרטי האנימציה שלקח בו חלק הינו הסרט הקצר "Feeling Sad" בבימויו. הסרט ייקח חלק בתחרות האנימציה הישראלית ובמסגרת הקרנות "אסיף" בפסטיבל 'אנימיקס', שנפתח השבוע בסינמטק ת"א ויתחרה על תואר סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר.

"הסרט נוצר כחלק מקמפיין מאוד גדול של חברת פרסום בשם RPA", הוא מספר. "לאחד האנשים הבכירים ב-RPA יש ילד קטן שחלה בסרטן. זה הביא לחברה הזו את ההשראה ליצור סדרת סרטונים רחבה שיתנו מענה לילד כיצד להתמודד עם רגשות של עצב או כעס וכיצד להסביר לילד דברים רגישים כמו מה זה כימותרפיה. הם פנו אליי במטרה שאצור סרט על עצב. הם גם שלחו לנו תסריט ראשוני שהיה כיפי, מצחיק ומהיר. אני חשתי שזה נושא רציני ורציתי לדבר עם הילד בגובה העיניים ובעדינות. המטרה שלי הייתה ליצור סרט שיגרום לילד להרגיש בסדר בינו לבין עצמו".

מה הייתה ההשראה שלך לסרטון?

"בגיל 13 אני איבדתי את אימא שלי והבנתי כיצד צריך לפנות אל ילד שצריך להתמודד עם דברים קשים כאלה. אז צמצמתי את הכול ל-3 נושאים פשוטים שהיה לי חשוב לומר. דבר ראשון, כולנו עצובים. זה משהו שאתה אפילו כמבוגר שוכח, בטח שכשאתה ילד אתה לא מבין את הקונספט הזה. הדבר השני זה לא להילחם בעצב, אלא להבין שזה משהו טבעי ולתת לנו זמן להתגבר על זה. הדבר השלישי זה להביע ולא להחביא את הרגשות שלנו. כאשר אתה מחביא את העצב, הוא רק גדל".

מה החלום שלך כבמאי?

"אני רוצה ליצור סרטים אישיים מנקודת המבט שלי. בלי הנחות ובטוטאליות מוחלטת. אני מקווה ליצור משהו שהוא אך ורק שלי. אני מקווה שהמוזרויות שלי ייתנו לסרט את הייחוד שלו, בין אם זה יפיל או ירים את הסרט. אני רוצה שיהיה לי את הזמן ואת המשאבים להתנסות, לטעות, ללמוד מן הטעות ואחריה ליצור עוד טעות וללמוד ממנה. אני מעדיף לטעות בדרך שלי מאשר ליצור משהו שהוא לא ייחודי רק לי".