הממשלה מפחיתה מיכולת היוצרים לשאול: ראיון עם עמוס גיתאי

אין אף במאי בארץ שמכיר את הסתירה בין הצלחתו הבינלאומית לבין המחסור בהיענות מקומית כמו עמוס גיתאי. גיתאי אחראי על כמה מהישגיו הגדולים ביותר של הקולנוע הישראלי עם יצירות כמו "עלילה", "כיפור" ו"קדוש". יצירות שהקנו לו חותמת ייחודית או כפי שעיתון ה-"וילג' ווייס" האמריקאי הכתיר אותו- "גל ישראלי חדש של איש אחד". זה כנראה מה שמקנה לגיתאי את הזכות לצחקק בשקט בעוד שהמבקרים בארץ קוטלים כל סרט שהוא מוציא. "תפקידי הוא ליצור סרטים", אומר הבמאי בתגובה. "תפקידך הוא לכתוב עליהם את מה שאתה חושב. מה שאתה לקחת ממה שאני יצרתי הוא תוצר של המחשבה שלך בלבד".

מתוקף תפקידי ככתב, יצא לי למצוא את הבדלי התרבות הניכרים לעין ולאוזן כאשר אני מראיין יוצר ישראלי וכאשר אני פוגש יוצר איסלנדי לשם שינוי. אם יוצר ישראלי יכול לדבר בתשוקה ובחום ישראלי, הרי שגיתאי מוצא מכנה משותף יותר עם הסוג המתון יותר ועל כן במהלך הריאיון שלנו הוא מרבה להצטנע ואף להפחית במילים.

דבר ראשון, אשמח לשאול אותך כיצד מעבדים מחזה בצרפת, יוצרים סרט תיעודי ומפיצים סרט עם מיטב כוכבי הארץ והעולם וכל זאת בשנה אחת?

"תראה, יש אנרגיות יצירתיות שעוברות ממדיום אחד לשני. נגיד יש לך תמטיות מסוימת שמתאימה לך לנושא אחד והוא מתגלגל לרעיון אחר. כך נוצר דיאלוג בין מדיות שונות שכל אחד מהם משפיע אחד על השני. היות שאני בסך הכול ארכיטקט, אז נקודת המוצא שלי היא בכלל במקום אחר. אני חושב שבסך הכול הפעולות שלי כקולנוען הן בעיקר פעולות אזרחיות. הן פעולות של תגובה לאירועים שקורים סביבי. הסביבה שלי היא מקור ההשראה שלי, לפעמים היא גורמת לי לדאגה ולפעמים היא גורמת לי לרצות לומר דבר מסוים שאמור להיאמר. 'רכבת קלה' לא שונה מכך".

[*]

(עמוס גיתאי, צילומים בכתבה: Awakening)

לפי מה אתה בוחר את הסרטים שאתה רוצה לעבוד עליהם?

"אני חושב שזו פריבילגיה מאוד גדולה של מה קורה איתי באותו רגע. לא עשיתי מעולם סרט שהוא לא קרוב ליקום שלי. יש לך סרטים שהם יותר אוטוביוגרפיים כמו 'כיפור' או עיבודים ספרותיים שאני מאוד התחברתי אליהם כמו סיפורים של אהרון אפלפלד ויעקב שבתאי. אני באמת לא יכול להגדיר לך מה באמת עובר לי בראש או מה גורם לי להחליט לקחת פרויקט. אני אוסף שאלות תמטיות שאני רוצה לשאול וכשאני רואה משהו שמעניין אותי אז אני יוצר עליו סרט".

את דרכו כקולנוען החל גיתאי בעזרת מצלמת 8 מ"מ שקיבל מאמו. באותו זמן גיתאי למד אדריכלות במטרה ללכת בדרכו של אביו. בפרוץ מלחמת יום כיפור, גיתאי התגייס למילואים ותיעד את המלחמה שבה שירת ביחידת חילוץ בחיל האוויר. אך דבר לא הכין את גיתאי לאירוע טראומתי שחווה באמצע המלחמה. אירוע שבו ניצל הבמאי כאשר טיל סורי פגע במסוקו. בעקבות מאורעות אלו, החליט גיתאי שהוא צריך להתמקד בעשיית סרטים דוקומנטריים. "סרט דוקומנטרי זה סוג של פעולה ארכיאולוגית. אתה חופר שכבה אחרי שכבה בפעולה מאוד עדינה וזהירה. בסרטים כמו 'הבית' או 'אננס' זה חייב אותי להתבונן ולהתרכז ולפתח יכולת פיצוח. אני חושב שאת התובנות האלה ניסיתי להעביר לתוך קולנוע עלילתי שהוא כמובן שונה בהרבה מובנים".

בשנת 1986 יצא סרטו העלילתי הראשון של גיתאי, "אסתר", המבוסס על סיפור מגילת אסתר. "הסרט העלילתי הוא ארכיטקטוני והוא מציג בפניך מדיה שונה לספר סיפור. הסרטים הטובים ביותר שראיתי הם סרטים שמתחילים בסיום ההקרנה. כלומר, הם אתגרו אותי כצופה גם אחרי שהסרט נגמר וגרמו לי לחשוב בעזרת דימויים וספקולציות שונות".

עד לסרט 'כיפור' עשית סרטים שונים ופחות ביוגרפיים, מה גרם לך לעשות סרט אישי כמותו?

"'כיפור' הוקרן בשנת 2000 ומלחמת יום הכיפורים קרתה בשנת 1973. לכל הדעות, 27 שנה לכתוב תסריט זו תקופה ארוכה. אבל האמת היא שבזמן הזה האירוע שהייתי שותף בו היה משהו שלא רציתי לדבר עליו. אפילו החברים הקרובים ביותר שלי לא ידעו עליו. דווקא באזור שנת 1999 כשהבינו שיש סיכוי שיהיה שלום במזרח התיכון, הבנתי שהגיע הזמן לדבר על מלחמה. ואז יצרתי את הסרט".

[*]

זה לא סוד ששחקנים מאוד גדולים משחקים בסרטים שלך. נטלי פורטמן, ז'אן מורו, יעל אבוקסיס. כיצד אתה מושך את השחקנים האלו לסרטים שלך?

"אני חושב שצריך כל פעם לחדש בקולנוע. אנשים טובים, לא רק שחקנים, אלא גם צלמים ואנשי צוות, כולם רוצים שיאתגרו אותם. כאשר אתה מציע לשחקן תפקיד בסרט שונה, סרט שיאתגר אותו, אז החומריות איננה מדברת אליו".

איך אתה מביים שחקנים?

"זו אתנולוגיה שלמה. כשעשיתי את 'כיפור' אז פשוט עשינו הרבה פעולות פיזיות. רצנו ברחבי החוף, הכנו אותם פיזית במשך שלושה חודשים להגיע למצב פיזי של מלחמה. כשעשיתי את 'קדוש' לקחתי את כל השחקנים לפגוש את הרב עובדיה יוסף בכדי שיבינו את הפרוצדורה האגדית של דת. זה מעבר לבימוי ולמידת טקסט, בכל סרט אני מפתח אתנולוגיה אחרת שמובילה לגישה אחרת".

ידוע כי הסרטים שלך מחוללים מחלוקת בין לא מעט אוכלוסיות. לפעמים זה יוצר סערה ולפעמים דיון בריא. האם זה משהו שאתה שואף אליו?

"זה לא משהו שאני שואף אליו במודע. זה לא דבר שאתה יכול לשקלל אותו מראש כמו שאתה צריך שיהיו לך את הדעות והאמירות שלך. לי יש את הדעות שלי, את הדאגות שלי ואת מה שאני חווה וכן, אני נוהג לומר אותם בסרטים שאני מביים או כותב".

מה דעתך על הקולנוע הישראלי?

"אני חושב שיש הרבה דברים מעניינים בקולנוע הישראלי. אני חושב שהקלישאה של המשטר הנוכחי תיצור הרבה בעיות והיא תפחית מהיכולת של יוצרים, בעיקר יוצרים צעירים, לייצר יצירות שגם שואלות שאלות. ואני חושב שתפקידה של האמנות הוא בעיקר ליצור שאלות".

"רכבת קלה" הוא סרטו ה-25 במספר של גיתאי והוא מהווה אוסף של אפיזודות המתרחשות כולן בתוך הרכבת הקלה בירושלים, המשמשת כמיקרוקוסמוס, המהווה מראה אנושית למציאות הישראלית בה כולנו חיים. "ירושלים זו עיר שהרבה אנשים מנסים לנכס אותה. יש בה בעיקר ישראלים אבל לא רק ישראלים. יש פלסטינים, הכנסייה הקתולית, מוסלמים ואנשים מארצות אחרות. מה שמעניין בעיר הזו זה הפאזל של אוכלוסיות שונות כשכל אוכלוסייה יוצרת שכבה של סיפור שונה. בגלל זה הסרט דובר יידיש, צרפתית, אנגלית, עברית, גרמנית ובסך הכול 7 שפות שונות".

"רכבת קלה" הוא הסרט העלילתי ה-25 בקריירה שלך. איך אתה שומר על התשוקה?

"אם אתה יכול מדי פעם לחדש, אז כל סרט הוא כמו הסרט הראשון. אם תיקח את 'אסתר' שהוא אדפטציה לטקסט תנ"כי או את 'ברלין ירושלים' שהוא ויברציה של שתי נשים שמייצגות מטאפורה שונה ואחר כך תלך לסרטים יותר מאוחרים, אתה תראה כי כל אחד מביא דבר שונה שלא עשיתי. אני מאוד אוהב את מה שאמרה לי אחת השחקניות שהכי נהניתי לעבוד איתן, ז'אן מורו: 'עמוס, כשאתה עושה סרט או כשאני מחליטה לעשות סרט זה בגלל שאני יכולה ללמוד על משהו שאני עדיין לא יודעת'. כלומר שהסרט, בין אם הוא דוקומנטרי או עלילתי, מציב בחלל איזושהי שאלה שעליה אתה מנסה לענות במהלך היצירה".

יש לך מסר ליוצרים צעירים?

"להגיד את מה שהם חושבים, לשאול שאלות. זה יגרום להם גם תענוג, לפעמים יהיו אנשים שלא יהיו מרוצים מכך אבל אין תגמול טוב מזה שאתה יודע שאתה עושה דברים שקרובים ללבך."