פסטיבל בוסאן: הסרט המערה ומפגש עם הירוקאזו קורה אדה

היום השלישי לפסטיבל הקולנוע הגיע ואני מסתער על הסרטים כאילו הג׳ט לג בכלל לא משפיע עליי. על הבוקר מיהרתי להקרנת סרטו של ידידי הבמאי התאילנדי פול וולר - ״המערה״. את פול פגשתי בשבוע הקולנוע התאילנדי שהתקיים בישראל לפני כמה שנים שם הוא הציג את סרט הפתיחה ״התליין האחרון״ ועוד סרט ״רצח מלא מחשבה״ .בסיום הקרנת סרט הפתיחה קיימתי עם פול שיח בנושא סרטיו בפרט והקולנוע התאילנדי בכלל ומאז הפכנו לחברים.

"המערה" הוא ספר המשחזר את פעולות החילוץ שנערכו בצפון תאילנד ביוני 2018 כשקבוצה של 12 נערים ומאמן הכדורגל שלהם נתקעו במנהרה שהוצפה במים. בסרט מגלם את עצמו צוללן המערות המומחה ג'ים וארני שגם הגיע להקרנה בוסאן .הסרט מרגש אך מתאים לטעמי יותר להקרנה טלוויזיונית. וולר הבמאי מנסה לעשות את הבלתי אפשרי כמעט ולתאר אירוע שכולם יודעים מה קרה בו דקה אחרי דקה. הוא מצליח חלקית אך עדיין הסרט מוכיח שבדרך כלל המציאות עולה על כל דמיון.

[*]

אני נפגש עם פול וג׳ים אחרי ההקרנה. שניהם מבואסים משהו אחרי שנודע להם שכתב העת סקרין לא אהב את הסרט, בלשון המעטה. אני מנסה לעודד אותם ורץ לראות סרט קוריאני נוסף בשם ״המפלצת ברת המזל״. הסרט מתאר את חייו המסובכים של לא יוצלח אחד שהנושים בעקבותיו ואשתו עוזבת אותו ואז לפתע הוא זוכה בלוטו וחייו משתנים. עוד סרט קוריאני מאכזב עם תסריט מקושקש ובמאי שלא יודע מה הוא רוצה מעצמו ומהצופה. אני עדיין מחכה לקולנוע קוריאני טוב ומפתיע שירגש אותי בפסטיבל כמו לפני שנה.

לשמחתי הסרט הבא שאני צופה בו ״נערת הבייסבול״ מוכיח כי עוד לא שכחו בקוריאה את אומנות הקולנוע. הסרט מספר את סיפורה של נערה ששואפת להיות שחקנית בייסבול מקצוענית בקבוצת גברים. סרטי ספורט בכלל וסרטי בייסבול בפרט פופולריים בקוריאה שהיא מעצמת ספורט. הסרט, בדיוק כמו ב״רוקי״, מתמקד בחייה האישיים ובמאבקיה של הגיבורה לא על מגרש הבייסבול אלא דווקא בביתה מול הוריה הלא תומכים ומול חבריה לקבוצת הבייסבול בתיכון שחלקם מאמינים בה וחלקם לא. לא יצירת מופת, אבל בהחלט סרט מכובד שבסיומו התרגשתי ואף מחיתי דמעה.

אחרי שלושה סרטים צריך קצת לנוח וזה הזמן לעלות על חליפה ולצאת לסבב המסיבות היומי. הערב מתקיימת במלון גרנד המפואר מסיבת פתיחת שוק הסרטים האסייתי שנפתח היום. במסיבה אני פוגש חברים ותיקים וגם במאי מסעודיה וקבוצה של במאים מאיראן וכולם ידידותיים להפליא. משם אני וידידי גיל ממהרים למסיבת חברת הסרטים הענקית סי ג׳יי. במסיבה אני פוגש את צמד הבמאיות-שחקניות המהממות ג׳סלין דה בור ודון לובה. הן משתתפות באירוע הקרנת חצות שמכונה בפסטיבל ״תשוקת חצות״ רצועה שבה מוקרנים בדרך כלל סרטי אימה חדשים.

[*]

(רון פוגל בשוק הסרטים האסייתי) אני עוזב בלב כבד את המסיבה ומגיע למרכז הפסטיבל שם כבר חשוך לחלוטין חוץ מבאולם המרכזי שבו מוקרן סרטן של שתי הבמאיות – הסרט ״Greener Grass״ שהוא פרודיית אימה על הפרבר האמריקאי. סרט משעשע עד קורע שלאחריו אני יושב עם הבמאיות הדי נרגשות בפאב ונפרד מהן בארבע בבוקר.

ביומי הרביעי בבוסאן אני מתעורר אחרי שלוש שעות שינה הישר לזעקות של הכרוז במרתון העירוני שקורה ממש מתחת למלון שלי. כדי קצת להרגיע את הקצב המטורף לחלוטין שלי בפסטיבל אני יוצא לשוק הסרטים ומשתתף בכיתת אמן של הבמאי היפני החביב על הקהל הישראלי הירוקאזו קורה אדה שמציג בפסטיבל את סרטו ״האמת״ שפתח את פסטיבל ונציה השנה. כדרכו קורה אדה מרתק מתמיד כשהוא מספר חוויות מהקריירה הענפה שלו שאותה התחיל בסרטים דוקומנטריים בכלל. לקראת עליית הסרט בארץ אפרסם ראיון שערכתי עימו אחרי כיתת האמן.

אני חוזר למלון ודי קורס. אחרי כמה שעות שינה, אני חוזר למסלול וצופה בסרט ההודי ״רם רומא מיין״ על בחור הודי שנוסע לחפש את אחותו שנעלמה ברומא. סרט אינדי לתפארת הודו מלא במחוות לקולנוע האיטלקי ומאוד מתוחכם. לפני המסיבה של הערב אני מספיק עוד לצפות בעוד סרט נהדר ״האימהות שלנו״ מגוואטמלה שזכה בפסטיבל קאן האחרון בפרס מצלמת הזהב לסרט ביכורים.

המסיבה הערב היא לרגל מאה שנה לקולנוע הקוריאני ושם אני פוגש את במאית הסרט ההודי ואת שני השחקנים הראשיים. היא מתרגשת מחוות דעתי הטובה ומספרת לי שהיא בדרכה לפסטיבל הסרטים של רומא עם הסרט. אני מוצא עצמי בשולחן של הבמאים האיראניים .שם יושב הוד רוממותו הבמאי הנפלא מוחסן מחמלבאף שאותו ראיינתי בחיפה לפני כמה שנים. עוד אני פוגש קבוצה של במאים צעירים מטהרן וכולם מאד חביבים ומסבירי פנים כאילו ישראל ואיראן נמצאות ביחסים הדוקים.

[*]

(רון פוגל והבמאי האיראני מוחסן מחמלבאף)