אני רוצה לחקור את נשמת האדם: ראיון עם ירון שני, במאי עיניים שלי

החלק השני בטרילוגיה המדוברת של הבמאי ירון שני ("עג'מי") "עיניים שלי" מגיע כעת לאקרנים בישראל. הסרט שפתח את הטרילוגיה "עירום" זכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל חיפה בשנה שעברה, בעוד "עיניים שלי" זכה בפרס הסרט בפסטיבל ירושלים, בפרס הבימוי והשחקן לערן נעים בטקס פרסי אופיר והוצג השנה בפסטיבל ברלין. מבקר האתר רון פוגל פגש את ירון שני בהקרנת הבכורה העולמית של הסרט השלישי בטרילוגיה "לידה" בפסטיבל בוסאן בדרום קוריאה. ירון התגלה ממש כמו סרטיו - אדם רוחני מלא כאב וחמלה.

אני לא זוכר מתי במאי ישראלי יצא בטרילוגיה בת 3 סרטים. יש חשיבות לרצף שלהם? מדוע בחרת בפורמט זה?

"חשוב להבהיר שזה לא כמו 'שר הטבעות' עם סרטים שממשיכים אחד את השני. כל סרט הוא סיפור נפרד שעומד בפני עצמו. ניתן לראות כל אחד מהם באופן עצמאי או את שלושתם בנפרד בכל סדר שיוצא. אני מרגיש שהפורמט של סרט עלילתי באורך מלא הוא קצת קטן במידות בשבילי. אני רוצה להתעמק בחיים של הדמויות ובמשמעויות המורכבות של הסיפור. כשאני עובד על דמות הרגישות והאהבה שלי אליה יוצרים נפח גדול יותר, עד שבסוף הטרילוגיה היא הופכת לסרט אחד גדול בנפח של 6 שעות שאם תראו את כולו, תקבלו נפח יותר מעמיק ורחב מסרט אחד".

[*]

(ירון שני בפסטיבל הסרטים בחיפה. צילום: זיו עמר)

מדוע הטרילוגיה נקראת 'טרילוגיה על אהבה'?

"אהבה ביום יום זה מושג שאנו משתמשים בו בקונוטציות רומנטיות וחיוביות. אבל בחיים זה מושג מאוד מורכב שמכיל בתוכו צדדים קשים ואפלים, כמו כל מערכת יחסים. בתור אדם שרוצה לחקור את החיים בצורה מעמיקה, אני מתמודד בטרילוגיה עם כל הצדדים של המושג הזה. הסרטים שלי לא עושים חמימות בלב, אלא זו חוויה מאתגרת שמחברת אותנו לקישקע של החיים". בסרט "עיניים שלי" הדמות הראשית היא רשי (ערן נעים, "עג'מי"), קצין שיטור מוערך שחיפוש גופני שהוא עורך על בני נוער בפארק מוביל לתלונה נגדו על הטרדה מינית. במקביל מערכת היחסים בינו לבין אשתו אביגיל מידרדרת בשל ניסיונו לשלוט בבתה ולחנך אותה. רשי ואביגיל גם מנסים במקביל להביא ילד משלהם ללא הצלחה. המצלמה מתמקדת רבות בקלוז אפים בפניו של רשי ומדמה כיצד גם המציאות הולכת וסוגרת עליו.

השיטה בה אתה עובד בסצנות מאולתרות בסרטים היא מאוד לא שגרתית.

"אני מחפש לראות בני אדם אמיתיים, רגשות אמיתיים ולהתרחק מהטבע של הקולנוע הפיקטיבי. אני מנסה גם בחיים שלי להתרחק מהפייק, מהפוסט אמת, להיות כמה שיותר אותנטי עם עצמי ועם האנשים מסביבי וכך אני עושה גם את הקולנוע שלי. לשם כך אני עובד עם אנשים שלא למדו משחק, ובונה איתם מציאות מקבילה. בסיטואציה הזו מתקבלת חוויה דרמטית מאוד חזקה. אנשים מוציאים את הלב החוצה ואנו רואים את זה על המסך. זה דבר שמאוד מעניין אותי לחקור. את הלב, הנשמה של האדם".

[*]

עם ערן נעים, שזכה בפרס אופיר על המשחק בסרט "עיניים שלי", עבדת כבר בעבר ב"עג'מי". מה המשמעות שנון-אקטור זוכה בפרס השחקן הטוב ביותר?

"ערן הוא לא שחקן, זה לא הייעוד שלו בחיים. אם הסרט היה עם תסריט כתוב, סביר להניח שזה היה יוצא לו פחות טוב משחקן מקצועי. אבל בסרטים האלו הוא פשוט היה שם הוא בתוך סיטואציה שהיא חיה. אפשר להגיע רחוק עם התהליך הפסיכולוגי, והוא מגיע מאוד רחוק ב'עיניים שלי'. אנשים לדעתי הצביעו באופיר עם הלב שלהם ומאוד התרגשו מההופעה שלו, שהיא לא הופעה, זה משהו מאוד אותנטי. החיים הם דרמה. בקולנוע אנו עושים את זה דרך הופעה, השחקנים מציגים כאילו הם עצובים או שמחים. אני מנסה ליצור מצב בו השמחה והכאב הם אותנטיים לגמרי ואז אנשים רואים את החיים האמיתיים בסרט וזה מאוד אפקטיבי וחזק".

בימוי הטרילוגיה שינה אותך?

"לגמרי. אני בן אדם אחר. זה כמו לידה. כשאתה הופך להיות אבא, כל הפרספקטיבה על החיים משתנה. גם כשעושים פרויקט כזה ומגיעים לחיבור כל כך עמוק עם אנשים אחרים ועם הסיפור והכאב שלהם, זה משנה אותך. זה הופך אותך לאדם הרבה יותר בוגר. אני מרגיש שהפרויקט הזה, כמו 'עג'מי', שינה וחשף אותי לדברים חדשים ומרגשים".