קל יותר לשלוט ככל שהבורות גדלה: ראיון עם לאורה ריבלין

"לאחרונה אני מקבלת תפקידים של נשים 'בוגרות' מאוד ואלה דמויות עשירות, וכתובות נהדר. מלאות עוצמה, פרדוקסים, תהומות תשוקות אירוניה, הומור, חופש ואפילו פראות פנימית שלא תמיד ראיתי בתפקידים אחרים", מציינת השחקנית לאורה ריבלין לגבי התפקידים שהיא מקבלת לאחרונה. ריבלין, שבשבוע הבא תציין 76 חורפים, נחשבת אחת השחקניות הטובות והמוערכות בארץ. היא קיבלה פרסים רבים על משחקה בתאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה ואף פרס מפעל חיים בשנה שעברה. היא מוכיחה כי נשים בגיל מאוחר יכולות להמשיך לשחק, לתחזק קריירה ענפה ולהמשיך להתפתח במקצוע.

כיום, לאורה עסוקה מתמיד. פגישתנו התקיימה בעיצומן של חזרות אחרונות להצגה 'נופים קסומים' בתאטרון באר שבע על אישה בדיור מוגן שמחליטה להתגרש כדי להרגיש שהיא חיה וסוחבת סיפור של אהבה גדולה שלא מוצה. "תפקיד מלא הומור, כאב וויטמינים שכיף לשחק", היא מסבירה. בסוף החודש תשתתף בשני פרויקטים של פסטיבל קריאת מחזות בקאמרי, כשאחד מהם הוא מופע מוזיקלי על הרוצחות חוה יערי ואביבה גרנות. וממש לפני הסגר עלה מופע מוסיקה חדש שלה 'בעיר זרה' עליו היא עובדת עם בנה, שאול בסר. ביום שישי הקרוב יחול טקס פרסי האופיר (משדר מיוחד ב-15:00 בכאן 11) בו מועמד הסרט הקצר "לונג דיסטאנס" בו היא מככבת, ובו היא גם מועמדת לפרס אופיר על תפקידה בסרט "אלוהי הפסנתר". אם תזכה ריבלין, זה יהיה הפסלון השני, שיצטרף לפרס האופיר בו זכתה ב-2013 על הסרט "ההיא שחוזרת הביתה". "לקבל תפקיד טוב זה מרגש מאוד. פרסים זו שמחה וגם להיות מועמדת זה משמח בהחלט", היא משתפת.

לאורה נולדה בתל אביב וגדלה ברמת גן. כיום מתגוררת בהרצליה, נשואה לבמאי גדליה בסר, אימא לשלושה ילדים וסבתא לשישה נכדים. בגיל 12 כבר הופיעה על במת תאטרון 'הבימה' במספר הצגות. לאחר שירותה הצבאי הכירה את אמנון מסקין ואת עודד קוטלר (מי שהיה בעלה הראשון) והתחילה לשחק לפני שלמדה משחק. בשנות השמונים במקביל להופעותיה בתאטרון, שיחקה ריבלין בסדרת הקאלט "קרובים קרובים". למרות הפרויקטים הרבים שריבלין עשתה בעשורים האחרונים, היא עדין מזוהה בעיקר מסדרה זו. "אהבתי את התקופה הזו מאוד. אני זוכרת שגרתי בהרצליה ועבדתי בחיפה, ותיזזתי בין החזרות והצילומים שהתקיימו בתל אביב. אז כדי לנוח הייתי משתמשת בספה שהייתה בדירה של ליאורה ויורם. היה עונג מיוחד לעבוד עם כולם, וזה לא רק בגלל שעבר הרבה זמן", היא נזכרת.

[*]

השנה מועמדת רבלין לפרס שחקנית המשנה הטוב ביותר על הסרט "אלוהי הפסנתר". מדובר בסרט דרמה מוזיקלי מטלטל, שחושף את הצופים לפסנתרנית אמביציוזית בשם ענת (נעמה פרייס) שהפיכתה לאם קטעה את המשך חלומותיה ולכן היא מנסה להחיות את חלומותיה דרך הבן. היא מנסה להפוך אותו לנגן ומלחין מצוין כאשר כל הדרכים כשרות עיניה. אך סוד מעברה של ענת מציף אותה וגורם לה להתעמת אתו. "את 'אלוהי הפסנתר' צילמנו לפני כחמש שנים. וכשאיתי (טל – הבמאי) הציע לי את התפקיד כבר חלק מהסרט היה מצולם ומאוד אהבתי את מה שראיתי. התפקיד לא היה גדול אבל כתוב יפה ועם סיפור נסתר שנותן הרבה אפשרות להעביר עוד רבדים. בכלל, בקולנוע, בצילום אני מרגישה שאני עדיין לומדת. שלא עשיתי הרבה סרטים במשך הרבה שנים גם מבחירה. הרגשתי לא ממש מתקיימת בכל החושים כמו על במה. אחרי הסרט של מיה דרייפוס (ההיא שחוזרת הביתה) חל שינוי ושמחתי מאוד על ההצעה של איתי לעבוד על הדמות הזאת", היא אומרת.

הדמות שמגלמת ריבלין היא אישה אילמת וחרשת שמתקשרת באמצעות קריאת שפתיים ושפת הסימנים. "דמות שיש לה קושי וזה דווקא מייצר יתר חיוניות והקשבה. סוג של קיום מוצק בעולם. היה לי חשוב ללמוד שפת הסימנים, לא שאני זוכרת משהו מהשפה הזאת", היא מספרת על הדמות. על התסריטאי ובמאי בראשית דרכו, איתי טל יש ללאורה רק מחמאות להרעיף: "היה תענוג לעבוד עם איתי. הרצינות, הרגישות וההקפדה". וגם העבודה הקצרה עם נעמה פרייס, שאף היא מועמדת לפרס האופיר על משחקה בסרט, זכורה לה לטובה. "אנחנו הכרנו רק על הסט. היה לי מרתק לראות אותה בעבודה. משהו בי זיהה את הכמיהה של הדמות קצת כגעגוע שלי לתקופה שהייתי בגילה של נעמה", היא נזכרת.

סרט נוסף בו משחקת ריבלין וקיבל מועמדות הוא סרטה הקצר של התסריטאית ובמאית, אור סיני "לונג דיסטנס". בסרט היא מגלמת את רחל, אלמנה שהולכת ומתעוורת ומתמודדת עם המצב הקשה, עם הגעגועים לבעלה המנוח, לבתה שחיה בארה"ב ולנכדתה אותה לא תוכל לראות.

האם התפקיד דרש ממך הכנה מיוחדת?

"להיות הדמות של רחל היה מסע משותף שלי ושל אור. בתוך החיפושים פגשנו אישה, ציירת מאוד מיוחדת שהייתה בדרך לעיוורון מוחלט. היא סיפרה והראתה איך היא מנהלת חיים עצמאיים לגמרי בלי לראות ולא מוותרת כמעט על כלום. הייתה בה המון אופטימיות, חיוניות, אור ויופי. וזה מה שלקחתי ממנה".

הסרט מכיל מונולוגים ודיאלוגים על הזקנה. עד כמה חשת זיקה אליהם?

"מגיל מאוד צעיר אני וכולנו, נדמה לי, חיים עם הסקרנות והפחד, בוחנים את המוות. מנסים לפענח את הלא נודע, משחקים במחשבות על המוות. הזקנה מאיימת. בילדות, וגם יותר מאוחר היה נדמה לי שזקנים פשוט נולדו ככה, עם הכתמים, הקמטים וכיפוף הגו. כשהייתי בת 26 השתתפתי במחזה שכתב יהושע סובול שהכיל מונולוגים דוקומנטריים של זקנים וזקנות, רובם בבתי אבות. נפגשנו איתם ופשוט גילמנו אותם באופן מדויק. תנועות הגוף המאוד ייחודיות לכל אחת מהדמויות. הקול שונה. וזה אחד התפקידים שחרוטים בתוכי כאדם וכשחקנית, והם השראה להרבה מהעבודה שלי. זה תמיד סיפור מסע. ותמיד הפרטים מרתקים אותי. שם למדתי להתבונן ולראות את המיוחד בדמויות שנדמות כאפורות, ולא נוצצות, ולנסות לחדור לתוך נבכי הנפש והגוף".

למרות שריבלין כתבה שני מחזות שהוצגו, היא מעדיפה לשחק. היא מתבוננת בהערצה גדולה על עשיית הסרטים בארץ: "הסרטים האלה הופקו בתקציבים מינימליים. אני די בטוחה שלא יודעים איזו קריעת תחת ונשמה, עבודה כמעט סיזיפית, מפורטת מלאת אמונה, ונחישות לעשות את הסרטים האלו וזה מופלא בעיניי".

את חושבת שהשנים שעברו גרמו לך להיפתח יותר ולהיחשף?

"אני חושבת שהשנים שיחררו הרבה חששות, חרדות ששותות הרבה אנרגיה ומשאבים נפשיים ופתאום מתפנה זמן לעשות עוד ועוד. אולי בגלל המקצוע שמאפשר להעלות רגעי כאב, שמחה ופצעים מן העבר, יש אפשרות לאחוז ולהתבונן בכל מארג החיים ולתת לו ביטוי. זה תענוג גדול. אני מרגישה ברת מזל שיוצא לי לעבוד הרבה ופתאום גם להוציא לפועל את הופעות המוסיקה 'אישה נוסעת' שרץ חמש שנים ועכשיו 'בעיר זרה'. פתחנו אותה בפברואר לפני הקורונה. עשינו הופעה אחת ועכשיו בקורונה אנחנו עובדים על האלבום".

את עובדת עם בנך שאול על מופעי מוסיקה ועם בתך, נינה קוטלר. איך זה לעבוד עם המשפחה? לא בעייתי לערב עסקים ומשפחה?

"זה מאוד מקצועי וענייני כשזה מגיע לעבודה. ההיכרויות תורמות לדברים מבלי שצריך לדבר בקול רם. ברור שיש לפעמים תסכולים, אבל עם גדליה (בסר – הבעל) הרווחתי בגדול – הוא השראה גדולה ועשיתי אתו את תפקידים יפים במיוחד".

מה את מאחלת למדינה שלנו בעתיד?

"שמי שיעמוד בראשה יחשוב ויעסוק בנו האזרחים ברווחתנו ובתרבות שלנו. שלממשלה ולנבחרי הציבור יהיה באמת אכפת עלינו, האנשים שחיים כאן. נורא לחשוב, אבל המחשבה הזו קיימת, שהחבלה בתרבות היא מניפולציה מכוונת, כי קל יותר לנהל ולשלוט ככל שהבורות גדלה. אני, למשל, ערה בגלל הנכדים, למה מלמדים בבתי הספר. הכול כל כך הצטמצם. כל כך דק. מגמתי. נבער. זה מזעזע".

מה הסוד שלך למאגר האנרגיה הבלתי נדלה לכל הפרויקטים?

"אני יותר פנויה נפשית ליהנות. אני עושה יוגה ואין לי חיי חברה. יש לי חברויות אמיצות אבל אין לי חיי חברה. מבחינה זו, העבודה והקשר עם הפרטנרים בתוך העבודה ממלאים היטב את חיי החברה שלי. ויש לי שלושה ילדים ושישה נכדים ואלה בהחלט חיי חברה מעוררים השראה".

משדר מיוחד של התוכנית "סוכן תרבות" בכאן 11 יתקיים מחר (יום שישי 13/11) בשעה 15:00 במהלכו יוכרזו הזוכים בפרסי אופיר בכל 18 הקטגוריות השונות.