Seret מהעבר: 60 שנה לסיפור הפרברים

אחת התיאוריות הידועות ביותר בלימודי תולדות הקולנוע היא תיאוריית "קולנוע האטרקציות" (“The Cinema of Attraction”), לפיה היוצרים – ולבסוף, הסרטים – התנהגו והוצגו משיקולים אמנותיים אחרים מאלו שאנו רגילים להם היום – פחות דגש על נרטיב קוהרנטי, ויותר אפקטים, פעלולים וכל דבר שימשוך את תשומת לב הקהל. כשהקולנוע התקדם והנרטיב החל למשול ביצירה הקולנועית, רבים מעריכים שאותו "קולנוע אטרקציות" – שנעלם כמעט כליל – נשמר במידה מועטה בז'אנרים ספציפיים, כשהנודע ביותר שבהם הוא המחזמר.

זה נכון, אנשים הולכים למחזות זמר בשביל להשתחרר מדאגותיהם ולהתמסר לפאן טהור. זו הסיבה מדוע במשך תקופות ארוכות (משלהי שנות ה-40 עד סוף שנות ה-60) שלטו מחזות הזמר בקופות הקולנוע. אבל לצד כל ה-"Crowd Pleasers" יש את המחזמר הייחודי, שמצליח לשלב בין מסר, אסתטיקה וחדשנות. "סיפור הפרברים" (“West Side Story”) - עיבודם הקולנועי מ-1961 של הבמאי רוברט ווייז והכוריאוגרף ג'רום רובינס למחזה המצליח באותו השם מ-1957, אותו יצרו סטיבן סונדהיים (מילים) ולאונרד ברנשטיין (לחן) – הוא בדיוק סרט שכזה.

מאז שיצא היום לפני 60 שנה בדיוק, הספיק "סיפור הפרברים" להפוך לסרט הנצפה ביותר לאותה השנה, לזכות ב-10 פרסי אוסקר (מחזיק בתואר 'הזכיות הרבות ביותר בעבור מחזמר') – כולל הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר ופרסי המשחק המשניים (ריטה מורנו וג'ורג' צ'קיריס), להיכנס לספריית הקונגרס, להשפיע על דורות של יוצרים וכעת, גם על אחד עצום בחשיבותו – סטיבן ספילברג, שלקח על עצמו את היוזמה (או את הקללה) לעבד מחדש את הסיפור, כשגרסתו תצא בדצמבר הקרוב. אז אחרי כל השבחים שהורעפו על יצירה זו, האם הם מוצדקים? כמובן שכן.

[*]

במה עוסק בכלל "סיפור הפרברים"? המחזמר שהביא לנו להיטים כמו "אמריקה" ו-"מריה" הוא למעשה עיבוד מודרני – ואורבני – לסיפורם הטראגי של רומיאו ויוליה. הפעם אלו טוני (ריצ'ארד ביימר) ומריה (נטלי ווד), שני תושבי האפר ווסט סייד בניו יורק. הוא חבר כנופיית ה-"ג'טס", שמייצגת את התושבים הלבנים, והיא אחותו הקטנה של ברנרדו (ג'ורג' צ'קיריס), מנהיג הכנופיה המתחרה – "השארקס", המייצגת את המהגרים הפורטו-ריקנים באזור. בעוד האיבה בין כנופיות מעמד הפועלים אלו רק עולה, סיפור אהבתם של טוני ומריה רק מתחיל כנגד כל הסיכויים.

כשג'רום רובינס, כוריאוגרף ותיק ואחד מענקי ברודווי בכל הזמנים (שמאחוריו להיטים כמו "כנר על הגג", "המלך ואני" ו-"Gypsy"), הציע לצמד לאונרד ברנשטיין, המלחין הגדול, ולמחזאי ארתור לורנטס להעביר את "רומיאו ויוליה" של שייקספיר לזמנים המודרניים, במסגרת מחזמר שיספר את סיפור אהבתם של ניצולת שואה ובן למשפחה קתולית, שני היוצרים הרימו גבה. 10 שנים לאחר מכן ולאחר שינויי תסריט חוזרים ונשנים, אבטלה ורדיפות מצד תנועת המקארת'יזם, ראו ברנשטיין ולורנטס שלא היו צריכים לזלזל ברובינס כל כך. המחזמר, בבימויו ובניהולו הכוריאוגרפי של רובינס, עלה לראשונה על במות ברודווי בספטמבר 1957, רץ 732 פעמים (!) לפני שיצא לסיבוב ההופעות הראשון שלו. הדרך משם למסך הגדול הייתה קצרה במיוחד – מפיק העל וולטר מירש (שבאמתחתו עוד שני זוכי אוסקר – "הדירה" של בילי וויילדר ו"כחום הלילה" של נורמן ג'ואיסון) החליט להפיק גרסה קולנועית למחזה המצליח, ולגייס את ג'רום רובינס למטלה. עם זאת, לרובינס לא היה ניסיון קולנועי קודם ולכן הביא מירש לשולחן העבודה את הבמאי רוברט ווייז (שבעברו הייתה עריכת "האזרח קיין" ובעתידו בימוי מחזמר נוסף עתיר פרסים - "צלילי המוזיקה"), כדי שזה יהיה אחראי על בימוי הקטעים הדרמטיים ורובינס יעשה את מה שהוא עושה הכי טוב – הקטעים המוזיקליים.

אבל רצה הגורל ורובינס לא עשה את מה שהוא עושה הכי טוב באותה הרמה – הימים התארכו, דיונים עם ווייז לגבי אופי הסרט גדלו, רקדנים נפצעו והתקציב חרג מעבר למותר. כשמירש ראה את הפרויקט שלו מתפוגג מבעד לעיניו, החליט המפיק לנקוט צעדים חמורים ולהוציא את רובינס מההפקה, כשווייז משתלט על כולה מכאן והלאה. למרות זאת, ווייז התעקש על עירובו של רובינס בתוצר הסופי – הן בשמירת הקרדיט כבמאי שותף, והן בשיחות פנימיות על עצות לעריכה, כוריאוגרפיה וקווים כלליים שיעזרו להגדיר את הסרט.

על מירש היה לטפל בבעיה נוספת – את מי ללהק? למרות שרובינס דחף לליהוקה של "מריה" המקורית, קרול לורנס, מירש דחה אותה על הסף בשל גילה המבוגר – 29. כך נבחנו לתפקידים הראשיים או הועלו על הכתב שמות גדולים או כאלה שהיו עתידים להתפרסם בעתיד הקרוב – אודרי הפבורן, נערת בונד ג'יל סיינט ג'ון, ברט ריינולדס, אלביס פרסלי (המנהל הנודע לשמצה של הזמר, קולונל פארקר, דחה את ההצעה בשמו), רוברט רדפורד ו-וורן ביטי. בעוד ביטי לא זכה בתפקיד (את טוני גילם בסרט ריצ'ארד בריימר), שותפתו לסרט "זוהר בדשא" – ובת זוגתו לתקופה קצרה גם בחיים האמיתיים, נטלי ווד, משכה את תשומת ליבם של המפיקים ו-ווייז כשאלו בחנו את ביטי לתפקיד.

כך, השחקנית בת ה-23, שכבר הספיקה לככב לצד ג'ון וויין ב-"המחפשים" (1956) וג'יימס דין ב"מרד הנעורים" (1955) מצאה תהילה חדשה באמצעות דמותה של מריה. הוסיפו לכך את ליהוקה של ריטה מורנו (שלמרות עברה המוזיקלי, לא שרה את מרבית שיריה בסרט אלא מדובבת, למורת רוחה, ע"י זמרת מקצועית), שעד אז הופיעה בשני עיבודי מחזות זמר פופולריים לא פחות – "שיר אשיר בגשם" (1952) ו"המלך ואני" (1956) – וקיבלתם קאסט בלתי נשכח, שלעיתים אף משמש יותר כזיכרון הראשון שלנו מהסרט מאשר המחזמר עצמו.

אחד האלמנטים החזקים ביותר בסרטם של ווייז ורובינס הוא אלמנט הייצוג בו, שמשתלב בעלילה בצורה כה טבעית, ובאותו הזמן מרגיש רלוונטי לחלוטין ב-2021, תקופה שבה המרוץ והשאיפה המתמדת לייצוג לעיתים מעיבה על לא מעט מהתוצרים המוגמרים. אין זו רק נוכחותם של השחקנים בני המיעוטים מורנו, צ'קיריס ומרבית חברי ה-"שארקס", אלא חגיגת התרבות השונה, המסר המאחד, המוזיקה הלטינית וההבנה שגם אלמנטים "זרים" ולא לבנים, כמו אלו ששלטו אז בתוצרי התעשייה, יכולים להשתלם ובגדול – הן מבחינה רווחית והן מבחינה חברתית. אז אם מישהו פונה אליכם עם טענה שייצוג נכון הוא מגמה שהחלה רק בעשור האחרון, תפנו אותו מיד ל"סיפור הפרברים".

עוד חוזקה של "סיפור הפרברים" היא השפה הוויזואלית שלו – בעוד מחזות זמר ישנים יותר שמו דגש על הצבעים העזים של ה"טכניקולור", השוטים הפומפוזיים עתירי הרקדנים וה"וייב היוקרתי" (דוגמת סיקוונס ברודווי המרהיב מ"שיר אשיר בגשם"), הצילום של "סיפור הפרברים", עליו היה אחראי וגם זכה בפרס האוסקר דניאל ל. פאפ ("הבריחה הגדולה"), מזכיר הרבה יותר צילום "מקורקע" ומחוספס של סרט דרמה מאשר מחזמר. כך, בסיקוונס הפתיחה הנודע – בו ה"שארקס" נאבקים ב"ג'טס" בשפת ריקוד – הרחוב, החום והסמטה הצרה מורגשים ע"י הקהל כשהמצלמה עוקבת אחרי הכנופיות.

החספוס הזה, שנולד מעלילת הסרט האורבנית, הוכיח לתעשיית הקולנוע ההוליוודית שלא כל אסתטיקה יפה ונוצצת חייבת לבוא ממקום נוצץ. עורך הסרט וזוכה האוסקר הנוסף, תומאס סטנפורד, מקנים לסרט את מידת הניסיוניות שבו – במקום עריכה שמשתמשת בשירים כמנוע לעלילה, סטנפורד לא שם דגש על מיקומם הספציפי של קטעים אלה, אלא בעיקר כהפוגה אסתטית, משל היו אלו קליפים ב-MTV שפרצו לגבולות הסרט. טכניקה אבסטרקטית זו תלווה את הקולנוע באותו העשור לא מעט (לדוגמה, סרטי הביטלס – "לילה של יום מפרך" ו-"הצילו!"), ותשתרש כאנטיתזה לעריכה ריאליסטית עד עצם היום הזה.

"אז למה לעשות רימייק?" היא שאלה שרבים חשבו עליה כשתכניותיו של ספילברג לבחור בתור המחזמר הקולנועי הראשון שלו דווקא ב-"סיפור הפרברים" נטול החסרונות. התשובה יכולה להיות במסר העדכני של הסיפור המקורי – מסר מזוקק, שבמאי כמו ספילברג אוהב ויודע לעבוד איתו – או בהגדלת סקאלת ההפקה, בהתאם לאמצעים שקיימים היום (לפי הטריילר האחרון, ספילברג כבר מנצל זאת), אך יותר מכך – עצם העובדה שתעוזה לגעת מחדש ב-"סיפור הפרברים" מעוררת בלא מעט אנשים התנגדות לא מעטה מוכיחה שמשהו בטוני ומריה נשאר גם בנו, 60 שנה אחרי.