אני אדם שיוצר למגירה, תמיד בדיאלוג פנימי: ראיון עם שלומי אלקבץ

בשבוע שעבר זכה הסרט "מחברות שחורות" בתואר סרט השנה של פורום מבקרי הקולנוע בישראל. זוהי הייתה עדות נוספת להערכה הביקורתית לה זוכה הסרט מאז בכורתו העולמית בפסטיבל קאן. הבמאי שלומי אלקבץ מתעד ביומני וידאו לאורך עשרות שנים את חייה הסוערים של אחותו ואחת השחקניות הגדולות בתולדות הקולנוע הישראלי – רונית אלקבץ. האחים אלקבץ שיתפו פעולה כיוצרים בטרילוגיה שביימו במשותף עם הסרטים "ולקחת לך אישה", "שבעה " ו"גט" - יצירות המתארות באומץ וללא פשרות את מאבקה של האישה בכלל, וזו המרוקאית בפרט, לשיווין ולהכרה.

אלקבץ -שתיעד את אחותו רונית במהלך עבודתם המשותפת ועד למותה מסרטן בגיל 51 - יוצר קולנוע תיעודי שרוקד טנגו מתוחכם ויפהפה עם המציאות. זוהי יצירה מונומנטלית בת 208 דקות בשני חלקים (השני "מחברות שחורות: רונית" יצא בסוף השבוע הנוכחי לאקרנים) בה בוחן את אלקבץ דמותה של אחותו כבמאית ושחקנית ואף מתעד את אחורי הקלעים של הסרט "גט" – מגדולי הסרטים שנעשו בישראל.

איך הרגשת לנוכח הזכייה המרגשת של הסרט שלך "מחברות שחורות" בפרס סרט השנה של פורום המבקרים השנה?

"כמובן שזה מאוד משמח שאנשים מוקירים את מה שאתה עושה. הסרט הזה צולם במשך עשורים רבים, ונערך במשך שנים. אני גם מאמין שהסרט הזה הוא נקודה מאוד מעניינת ביצירה שלי, מכיוון שהוא מכניס בתוכו גם את העבר וגם את העתיד, וביניהם נוצר הסרט, שהוא מין הווה מוזר שלי כאמן. זה שאנשים ראו משהו שהם יכולים להתחבר אליו בסרט שלי זה מאוד משמח. ככלל, אני אדם שיוצר למגירה, בתפוצה האומנותית שלי אני ביני ובין עצמי, וזה לטוב ולרע. כשאני נאלץ לפתוח את המגירה, אני נדהם שאנשים מרגישים את מה שאני רוצה. זה מפתיע כי בזמן שאני יוצר אני בכלל לא חושב החוצה אף פעם, אני תמיד בדיאלוג פנימי".

[*]

המציאות של "לכתוב למגירה" היא מאתגרת מאוד כאשר אתה יוצר קולנוע - אמנות מסחרית שלא יכולה להישאר בין אדם לעצמו.

"לחלוטין. אני מאוהב ברגע הזה שהקולנוע יוצא החוצה, אבל אני לא מצליח לקחת את זה בחשבון בזמן היצירה. העניין עם 'מחברות שחורות' היא שבגלל שזה לקח כל כך הרבה זמן, היציאה שלו לקהל משונה במיוחד מבחינתי".

"מחברות שחורות" הוא סרט מאוד אישי, שנוגע בנושא הרגיש של הקשר שלך עם אחותך. זה מעלה את השאלה: איך העזת לעשות אותו?

"בשבילי 'מחברות' הוא בעצם סרט שלא צילמתי באמת. זה סרט של קונטקסט, מה שאישי בחומרים זה רק הקונטקסט. מה שאתה רואה בסרט זה בסך הכל אח ואחות נוסעים במונית, רונית יורדת במדרגות ועולה במדרגות. אותו דבר בנוגע להורים שלי. אף אחד כאן לא מתפתה לספר מצפונות לבו. בעצם מדובר ברצף של רגעים בנאליים. אז מה פה אינטימי - החומרים שצילמתי או הקונטקסט המדויק שבו סידרתי את החומרים? מה שהופך את זה לאינטימי זה צפונות לבי. אז השאלה היא לא איך הראיתי את החומרים האלה, כי אין בהם שום דבר. אבל הקונסטלציה של 'מחברות שחורות', כשהחומרים מדברים אחד עם השני, יוצרת אשליה של אינטימיות מטורפת. זו אשליה שמשליכה באופן עמוק על הצופה. הספקתי לדבר עם הרבה אנשים שראו את הסרט, ואני חושב שהקונטקסט של 'מחברות שחורות שהוא מאוד מאוד אישי ולא אוטוביוגרפי. זה סרט על זמן, על קולנוע, על אישה אחת בתוך המון פרספקטיבות שהן מדומות. זה נכון שההקשרים שאליהם אני מכניס את השוטים הבנאליים מייצרים משהו מאוד אישי. אז השאלה היא לא איך חשפתי את החומרים, אלא איך העזתי לשים אותם בקונטקסט הזה? התשובה היא שהלכתי על זה כי הייתה לי הזדמנות. לא בכל סרט יש הזדמנות ללכת כל כך עמוק. זה לא עניין של סודות משפחה. חשפתי את האישי, כי הייתה לי הזדמנות, וכל פעם שתהיה לי הזדמנות אני אעשה את זה".

רונית אלקבץ היא סוג של אייקון בחברה הישראלית, ואני תוהה אם אתה מרגיש שהדימוי שלה בציבור נתמך על ידי הסרט או שניסית לאתגר את הדימוי הרווח שלה? האם האופן שבו אחותך נתפסת השפיע עליך בכלל במהלך היצירה?

"הדימוי של רונית הוא מאוד רחב. זה הכוח שלה. אני חושב שרונית הייתה הרבה דברים בשביל הרבה אנשים. סיפרתי מה אנשים רואים ברונית, אבל גם סיפרתי אספקט חדש בה, אספקט שלא נצפה. זה מוסיף עוד על היריעה שלה, אבל זה לא מכסה את אישיותה. שום סרט לא יכול לכסות את כל האישיות המורכבת שלה".

עבדת בכמה סרטים עם אחותך כבמאית, ואני תוהה האם הקול של אחותך כבמאית רדף אותך כשעבדת על הסרט הזה. כלומר האם ניסית לדמיין איך היא הייתה ניגשת לחומרים האלה, מה היא הייתה עושה איתם?

"לא באופן שבו אתה מתאר את זה. אני לא מדבר עם מי שלא נמצא. יותר מזה, קולנוע עובד עם הזמן, הוא נושם את הרגע שבו הוא נעשה, אז הדיאלוג הזה לא יכול להתקיים. מה שכן קורה, בזמן היצירה וכל הזמן בחיי, זה החיבור המאוד עמוק שאני ורונית זכינו לו בזכות זה שעבדנו ביחד. ההשפעות שלה עליי בתהליך העבודה שלנו, מה שהיא לימדה אותי כשביימנו יחד, נשאר איתי. אז כמובן שכיום חלק גדול ממה שרואים על המסך אלה תוצאות של מה שלמדתי ממנה. אבל זה לא תהליך מדומה של דיאלוג, ממש לא. גם כשחקנית, היא לקחה חלק ממי שאני באופן טבעי לתוך התפקידים שלה. וכמובן שגם אני כשחקן שאבתי ממנה. זה שם, רונית שם, לא כשיחה אלא כהשפעה".

מה הכתיב את תהליך העריכה של הסרט?

"יש לי ארכיון שצילמתי במשך המון שנים, יש דברים שזכרתי שצילמתי וששמרתי ,יש דברים ששמרתי ברמת השוט של ה-20 שניות באיזה חדר מדרגות, רונית מסתכלת עליי בצעיף סגול. זכרתי מה יש לי, מצד שני כשהארכיון נפתח פתאום גיליתי סצנות שלמרות שזכרתי אותן, הן התגלו לי מחדש וסיפרו לי סיפור אחר. בתהליך העריכה איזנתי בין מה שזכרתי למה שגיליתי".

הסרט שיצרת ארוך מאוד, ואפילו פיצלת אותו לשניים. תוכל להסביר מאיפה נבעה הבחירה ליצור סרט כל-כך ארוך?

"בכנות, יכול להיות סרט שלישי. יש לי עוד הרבה חומרים, 600 שעות, והכל דומה שם להכל בעצם. אם אני אמצא קונטקסט חדש, אני יכול לעשות עוד סרט. מה שרציתי לספר, את רוחב היריעה, היה לי קשה להכניס לסרט של 90 דקות. עשיתי קודם כל את 'ויויאן' והסרט עמד, ואז יצרתי את 'רונית'. לא עשיתי החלטה מודעת בנוגע לאורך היצירה, ההחלטה הייתה לספר משהו וסיפרתי את זה. ואז היה לי עוד משהו לספר, אז סיפרתי גם את הדבר הבא. אבל אני לא חושב שהסרטים חוזרים על עצמם, אני מתקדם איתם וכל דקה היא חשובה. רוב הסרטים שלי הם בין 80 ל-100 דקות, אבל פה היה לי יותר מה להגיד".