אני לא מחפש להעביר מסר, זה אחד המתכונים הגרועים ביותר לסרט

נדמה שארבעה פרסי אופיר, קלאסיקה ישראלית בפילמוגרפיה כבר בסרט הביכורים למסך הגדול ("ביקור התזמורת") ועבודה עם גדולי השחקנים בארץ יאפשרו לבמאי כמו ערן קולירין להרים את האף. אך הבמאי מתגלה כאישיות צנועה למדי, יוצר שמתבייש כאשר אני מחמיא לו ואדם מנומס שמתנצל מעומק ליבו על 15 דקות של איחור. דוגמה לכך בולטת כבר בתשובה על השאלה הראשונה אותה אני מקדיש לאלמנט הזרות בסרטיו של הבמאי ובסרטו החדש ועטור הפרסים "ויהי בוקר". "לא יודע, אנשים קוראים את זה ואז הם חושבים שמדובר בסרטים משעממים", הוא אומר. "חשוב לומר ש'ויהי בוקר' הוא גם מצחיק, מטופש ומרגש. אבל כן, מתחת לכל הדברים האלה מדובר בסרט שמדבר על פילוסופיה ולהיות זר ואבוד".

את חינוכו הקולנועי קיבל קולירין מתוך צפייה בסרטיו של היצ'קוק ומסיפורים קצרים עליהם קיבל הערות מאביו (הבמאי גדעון קולירין). אך למעשה, הבמאי התחיל את דרכו דווקא בלימודי עריכת דין. "כמעט סיימתי את התואר ובמובן מסוים הצד הפילוסופי של התחום נשאר בסרטים שלי", מציין הבמאי. "תוך כדי לימודים עבדתי בחלוקה של פיצות. אני זוכר את עצמי נוסע על קטנוע, מגיע לבניין של סם שפיגל, עובר ליד הקומה שלהם ואומר - 'וואו, פה אנשים לומדים קולנוע'. באותם זמנים ידעתי שאפשר להתעסק בקולנוע אבל היה לי את החשש הטבעי של כל אדם. 'איך אני אסתדר?' או 'האם יהיה לי כסף?'"

ממה בעצם למדת בתחילת הדרך?

"בעיקר מסרטים וסיפורים. גם היום אני מרגיש שאני יכול לשבת, לראות את 'ורטיגו' ולקבל שיעור בשאלות כמו 'מה זה קולנוע?', או 'מה זה סיפור בכלל?'. גם עכשיו, יש בי אישיות מפוצלת כשאני רואה סרטים. צד אחד רוצה להישאב לסיפור ולשכוח את הכול, הצד השני רושם פתקים על השוט או הקאט שאני אוהב. אני רושם פתקים על הרגע שעשה לי את זה ולמה זה עשה לי את זה. זה לימוד. אני לא יודע אם זה מתאים לכולם, אבל זו הדרך שלי".

[*]

(ערן קולירין בפרמיירת "ויהי בוקר". צילום: רפי דלויה)

סיפורים, כתיבה והמבנה של האמנות תמיד היו נושאים שבערו בסטודנט הצעיר ומשכו אותו לכתוב את התסריט הראשון שלו - "צור הדסים" אותו ביים אביו גדעון. "פתאום קיבלתי תקציב פיתוח לסרט, זה לא היה המון כסף אבל באותו זמן זה היה 'וואו' מבחינתי. הבנתי שיש לי אפשרות להתפרנס ממשהו שאני אוהב".

באותם זמנים, הבמאי קוונטין טרנטינו היה הדבר החם ביותר בעולם הקולנוע וכך גם בסניף רב-חן בו עבד קולירין הצעיר בתור מקרין, במיוחד הסרט "ספרות זולה". אפשר להסיק שהמבנה העלילתי, המתוחכם והלא ליניארי של "צור הדסים" שאב השפעה ישירות מטרנטינו, אלמנט שיתפתח בסרטיו הבאים. שנים לאחר מכן, קולירין הגיע לפסטיבל קאן, ארמונו של טרנטינו, בתור שופט ונפגש עם הבמאי ועם אשתו הטרייה דניאלה פיק. "אמרתי לו, אתה יודע שגנבתי לך פריימים מהעותק?", צוחק קולירין הבוגר יותר. "אפשר לראות שם שאני עדיין מחפש את הטון שלי", משיב הבמאי כשאני מציין שהוא מאוד נוכח ב"צור הדסים". "כן, אפשר לראות את הניצנים שלי. יש שם את האירוניה, את הדמויות שהם חצי דמיוניות וחצי אמיתיות, אפילו העיר שנוכחת בסרט הזה גדלה להיות העיר מעבר להרים ולגבעות'. אבל, זה עדיין לא סרט שלי."

הפעם הראשונה בה מצא את עצמו קולירין מביים על סט היה בגיל 28 כאשר התעקש לביים פרק בסדרה "שבתות וחגים" עם שחקנים "קטנים" כמו אלון אבוטבול, יעל אבוקסיס, דרור קרן. "כולם היו גדולים ממני וזה היה מלחיץ", מספר קולירין. "אז למדתי גם לביים את עצמי, שזה אומר לזייף את הביטחון שלי. עם הסרטים ירד לי הצורך הזה ואני מרשה לעצמי להיכנס לתוך מקום שאני לא מכיר. ברור שאני מכין תוכנית צילומים ושוטינג, אבל הרבה פעמים אני בחיפוש שאני נמצא בתוכו".

אני מזכיר לקולירין כתבה שצולמה על הסט של סרטו השני "התחלפות" בה הוא נראה טרוד ומעט מדוכדך. "דיכאון טוטאלי", צוחק הבמאי ומסביר שזה חלק מהתהליך אותו הוא עובר כאשר הוא הולך לאיבוד בתוך הסרט. במקרה של סרטו השני, "ההתחלפות" הפילוסופי שעסק בעצם הקיום של האדם, קולירין אכן הושפע מהמצב הרגשי של הסרט.

תוכל לפרט על התהליך שלך?

"קצת אחרי 'ביקור התזמורת', ראיין אותי פבלו אוטין ואמר לי שבגישה אני מזכיר לו שחקן. אז אני לא בדיוק שחקן של השיטה, אבל כבמאי אני מרגיש שאני לא יכול לביים בלי שאני צולל לתוך ההרגשה של הסרט. זה מתחיל מכך שאני בוחן מה הרגש שאני רוצה להעביר מלכתחילה וההרגשה הזו היא למעשה המצפן הפנימי שלי. ככה אני יכול להסתכל על כל שוט, על כל סצנה ולבחון האם הם תקשרו עם המצפן שלי - הרגש. במקרה של 'ויהי בוקר' צללתי לתוך התחושה שבוקע אור מתוך הסגר בו הם חיים. ברור לי שהרבה אוהבים את הדימוי של במאי שיודע מה הוא רוצה, אבל אני לא מסוג הבמאים שמגיעים עם רמקול ליום צילום, אומר לכל אחד מה לעשות והולך לנוח בקרוואן".

השבוע יוצא לאקרנים סרט הקולנוע הרביעי של קולירין –"ויהי בוקר", לאחר זכיות מרשימות בפסטיבל חיפה ובפרס הסרט והבמאי בטקס פרסי אופיר. הסרט עוקב אחר סמי, הייטקיסט ירושלמי, שחוזר עם משפחתו לכפר בו גדל לצורך חתונה. לרוע מזלו, סמי מוצא את עצמו תחת מצור צה"לי שגורע ממנו לחזור לירושלים ולהישאר תקוע בכפר. אם כי העלילה נשמעת בחטף כמו עוד סרט שמפנה אצבע מאשימה כלפי המדינה, קולירין והסופר סייד קשוע דווקא מבקרים את שני הצדדים.

דבר שמאוד בולט בסרטיך ובמיוחד ב"ויהי בוקר" הוא שאתה לא נוהג לתפוס לצד לטובת אף אחד. זה משהו שהגיע מהעורך דין שבך?

"לחלוטין זה השאיר בי את הרצון להתווכח (צוחק). תשמע, יש את דעותיי הפוליטיות הברורות ואני אומר אותן בבירור, אבל עשיית הסרטים שלי לא נובעת ממי צודק. את כל המסקנות לגבי החיים אתה יכול להסיק בעצמך מצפייה בחדשות או מכתבות בעיתון. סרט הוא איזשהו סדק שדרכו אפשר לראות את המציאות ואת החיים. אני לא מחפש להעביר מסר, לדעתי זה אחד המתכונים הגרועים ביותר בשביל לעשות סרט. סרט הוא בשביל החוויה והרגש, אני מחפש להעביר את הקהל איזו חוויה מופשטת, משהו נצחי יותר. ככה שהשאלה של מי טוב ומי רע לא מעניינת אותי".

ידוע שלוקח לך זמן עד שאתה בוחר רעיון לסרט. מה מושך אותך ברעיון?

"הייתי מת לעשות סרט כל שנה כמו רידלי סקוט, אבל לוקח לי זמן עד שאני מתנתק מרעיון אחד, מתחבר לשני ומרגיש שאני יכול לצאת למסע הזה. זה מסע שמחייב אותך להוציא משאיות, עמודי תאורה ואחר כך אני צריך להסתכל בעיניים של האנשים שיצאו איתי ולומר להם 'היה שווה את זה'. אני לא מאלה שיושבים בבית ומנסים לבחור נושאים, זה תהליך אחר. במקרה של ו'יהי בוקר', קרן (מיכאל, ממפיקות הסרט) הגיעה אליי עם הספר של סייד והרגשתי שמשהו בי נמשך אליו. מכאן עולות השאלות שלי כלפי עצמי כמו 'למה אני נמשך לזה?', 'מה היחס שלי לכך?'. מכאן יש עוד תהליך ארוך שבו צריך לחפש את הכסף. זה לוקח זמן ואיך שאני רואה את זה, הלוואי שכל 4-5 שנים אני אביים סרט למשך שארית חיי".