ReFilm: פסטיבל הרסטורציות בסינמטק ירושלים

בשבוע הקרוב תתקיים בסינמטק ירושלים המהדורה השלישית של שבוע הרסטורציות. לאורך 110 שנותיו הראשונות היה הקולנוע מדיום פיזי. הסרטים צולמו, הודפסו והוקרנו באמצעות סלילים של צללויד. כמו כל חומר, גם צלוליד נוטה להשתנות: המעבר דרך גלגלי המקרנות, החשיפה לאוויר - הובילו לשחיקה ועם השנים עותקי הסרטים הפכו בלתי ראויים להקרנה. סרטים רבים היו נדירים, ולא ניתן היה להציג אותם.

לפני כעשור לערך הפך הקולנוע לדיגיטלי, ובמקום חומר גלם פיזי, סרטים הם קבצים שמוקרנים באמצעים דיגיטליים. המהפכה הזו הובילה לגל חסר תקדים של רסטורציות: אולפנים וארכיונים פתחו את הכספות והחלו לשחזר סרטים ישנים. אוצרות של עשורים רבים נחשפים, נסרקים מהפילם לקובץ, עוברים תהליכים של תיקון התמונה והפסקול ומוצגים מחדש.

המהפכה הזו הגיעה גם לסינמטק ירושלים, שבכובעו כ"ארכיון ישראלי לסרטים" הקים לפני כחמש שנים מעבדה שמטרתה לסרוק את כל החומר הפילמאי שנוצר בישראל ולהנגישו לציבור. את התוצרים האדירים האלו אתם יכולים לפגוש באתר הארכיון שמציע פנינים אמיתיות מתוך אוספים רבים שנוצרו בארץ במהלך עשרות שנים של תיעוד. פשוט הכנסו לאתר והתחילו לגלוש בין יומני חדשות סרטי הסברה וקטעי יומנים.

לצד פעילות זו, מקדיש הסינמטק שבוע בשנה להצגת רסטורציות חדשות שנעשו בשנים האחרונות ומאפשרות הכרות מחודשת עם סרטים קלאסיים ונשכחים שראויים לתשומת לב. התכנית השנה כוללת שלושה פרקים עיקריים. הראשון והעיקרי שבהם כוללת שורה של סרטים קלאסיים שזכו השנה לעותקים חדשים. ברשימה זו אפשר למצוא את "המשרת" (1963) של הבמאי ג'וזף לוסי שבה דרק בוגארד משתמש בפרסונה החלקלקה שלו כדי ליצור סאטירה שנונה על יחסי המעמדות בבריטניה.

סרט בריטי נוסף שיוקרן הוא "עירום" (1993) של מייק לי. זהו אולי סרטו הטוב ביותר של לי, שמתאר בקשיחות וישירות את אנגליה הפוסט-תאצ'יריסטית. ליבו של הסרט הוא הופעתו הכריזמטית של דיוויד ת'יליוס בתפקיד הראשי, המגיש גיבור ציני ורומנטי, שמצליח לעורר רתיעה ואמפטיה גם יחד. האודיסאה העירונית הזו היא יצירה חד פעמית שכדאי מאד לראות.

"נערי הכרך" (1982) הוא אחד משני העיבודים שיצר פרנסיס פורד קופולה לרומנים של ס.א. הינטון (השני הוא "ראסטי ג'יימס"). קופולה יצר את שני הסרטים כדי להחלץ מהצרות הכלכליות שלו, אבל גם כשהוא יוצר להיטים קופתיים הוא מוכיח את גודל כשרונו – הוא מצליח לתפוס היטב את הווית הנעורים, ואגב כך ליהק לקלאסיקה הזו שורה של שחקנים צעירים שיהפכו לכוכבים: מאט דילון, ראלף מאצ'יו, פטריק סווזי, רוב לאו ועוד. "נערי הכרך" הייתה ונותרה דרמת נעורים מתוקה שנעים להתרפק עליה.

[*] מאסטר נוסף בתוכנית הוא אלפרד היצ'קוק שסרטו הגדול, "פסיכו" זכה השנה לרסטורציה. היצ'קוק יצר באופן מודע סרט זול, שחוקר בצורה ישירה ובלתי מתפשרת את יכולתו לחולל חוסר נחת באמצעים קולנועיים. אין כאן מההומור או הרומנטיקה המרה שאפיינה פרקים אחרים בקריירה של היצ'קוק וכך, גם לאחר שישה עשורים, זהו עדיין סרט נועז ומטריד שראוי מאד לתשומת לב.

הרסטורציה של "סוד הקסם הבורגני" סרטו המאוחר של הבמאי לואיס בונואל, הושלמה ממש לאחרונה והיא מגיעה לירושלים בפתח סיבוב הקרנות עולמי. נהוג לאמר על בונואל שהיה "ילד רע" ו"אויב הבורגנות" אך מה שיפה כאן הוא החיוך הממזרי שבו מביים בונואל את סרטו, כמבוך של סיפור בתוך חלום, בתוך סיוט, בתוך הזיה שבהדרגה הופכים מפגש לארוחת צהריים לכדי מהפכה בדרום אמריקה.

מהנה ופרוע לא פחות הוא העיבוד הראשון ל"צ'רלי בממלכת השוקולד" של רואלד דאל. זוהי קלאסיקה צבעונית מאד שעוקבת אחר הסיור המודרך שבו זוכה צ'רלי הנער במפעל הממתקים של ווילי וונקה. היזם האקסצנטרי מגולם כאן בתמימות מפחידה ע"י ג'ין ווילדר – שעם מבטו הרך החתולי מעצב את וונקה בדיוק כמו שהתכוון הסופר: גאון שיופיע בחלומותיכם הגרועים והטובים גם יחד.

[*]

הסרט האחרון בפרק הקלאסיקות הוא אחד הסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע: "חוקי המשחק" של ז'אן רנואר. עלילתו מתארת סופשבוע של האצולה הצרפתית והמתחים בקומות של האדונים והמשרתים. משפט המפתח של הסרט הוא "הדבר הנורא לגבי החיים הוא שלכל אחד יש את הסיבות שלו" והאופן שבו הסרט נע בין נקודות המבט, עד לסיום המהמם, הופך את הסרט לדיוקן של אירופה ערב מלחמת העולם השנייה.

פרק שני לא פחות חשוב בשבוע הרסטורציות הוא כמה סרטים שאבדו או נשכחו וזוכים סוף סוף לחזור למסך. "שחמט הרוח" נוצר באיראן ב-1976 והוא תזכורת למה היה הקולנוע האיראני רגע לפני המהפכה: זוהי יצירה בארוקית, מרשימה מבחינה אסתטית שבמרכזה תככים משפחתיים על רקע ירושת נדל"ן, תככים שמוציאים מן המעורבים את כל היצרים המודחקים שבהם.

לפני שנה הוקרן בשבוע הרסטורציות "חייו ומותו של קולנול בלימפ" האפוס האנטי מלחמתי הגדול שיצרו מייקל פאוול ואמריך פרסבורגר באמצע מלה"ע השניה. "אני יודעת לאן אני הולכת" הוא הסרט שיצרו מיד לאחר מכן: דרמה רומנטית שמערבת בין מיתולוגיה סקוטית לבין סיפור אהבה בין גבר מקומי לאישה שאמורה להינשא לתעשיין מקומי. כוחו של הסרט במתח הרומנטי שמצטבר לאורכו וטוען אותו באירוניה חיננית.

הגילוי החשוב של השנה האחרונה הוא סרטיה של הבמאית היפנית קוניו טנאקה. טנאקה הייתה שחקנית מצליחה שהחליטה לביים באמצע שנות החמישים. שני סרטיה שיוקרן השבוע הם מלודרמות שמתבוננות במידה של חומרה על מצבן של הנשים ביפן. אלו סרטים עזים ואלגנטיים, שמסגירים את מקורותיה של טאנקה – היא עבדה עם גדולי הבמאים של תקופתה: אוזו ומיצוגושי. בסרטה הראשון "הירח עלה" היא מפגינה מידה של רומנטיות ואילו סרטה השני "לנצח אישה" הוא מלודרמה מהממת, על מאבקה של אישה למימוש עצמי כנגד כל הסיכויים. זהו סרט נפלא, עז ומרגש שגם כיום יכול להחשב כיצירה פורצת דרך.

הפרק השלישי בתכנית נוגע לסרטים שעושים שימוש בחומרי ארכיון. הראשון הוא "1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר-עם". הבמאי רן טל ("ילדי השמש") שוב עושה שימוש בשפה קולנועית חסכנית ומשתמש רק בצילומים שצילם בר-עם כדי לשרטט את דיוקן האמן ואת דיוקן המדינה שתיעד, ואת ההשפעה שהייתה לתיעוד על המתעד.

בנוסף להשקת סרטו החדש, הבמאי רן טל יצטרף לערב נוסף בפסטיבל, בו תוצג אסופה שערך עבור אתר ארכיון הסרטים, העוסקת בשימוש בחומרי ארכיון בקולנוע. במסגרת ערב זה יוקרן הסרט "3 דקות", שהוצג זה עתה בפסטיבל דוקאביב. הסרט מתבסס על סרט משפחתי קצר שצולם בעיירה נאשיילסק בפולין בשנת 1938. הסרט יוצא למסע בלשי בתוך תמונות הסרט הקצר, אל הפרצופים, המקומות, השלטים, הדלתות וכו' וכו' – אלו שלוש דקות שמחזירות לחיים את העיירה ואת תושביה היהודים שנרצחו בשואה.

לתכנית המלאה ולכרטיסים>>> לחצו כאן

[*]