אני יהודי, כל מי שלא רוצה שאגיע לישראל הוא אויב שלי

בימים שבהם אמנים רבים מסרבים להגיע לארץ או להזדהות עם ישראל, המחזאי היהודי זוכה הפוליצר והתסריטאי המועמד לאוסקר דיוויד מאמט בן ה-76 ("הבלתי משוחדים", "לכשכש בכלב") נוקט בכיוון אחר לחלוטין. זה לא מפתיע לאחר שמי שהגדיר עצמו בעבר כליברל, עשה שינוי כיוון מוחלט בעשורים האחרונים, הפך לאחד הדוברים המובהקים של השמרנים ולתומך נלהב של ישראל במאמריו ובראיונותיו.

"אני יהודי, כל מי שלא רוצה שאגיע לישראל הוא אויב שלי אני לא צריך להקשיב לאויבים שלי", הוא מצהיר בראיון לעורך האתר, שנערך לכבוד הגעתו כאורח הכבוד של פסטיבל סרטי סטודנטים שמתקיים בימים אלה בסינמטק תל אביב. יחד עמו הגיעה גם אשתו השחקנית רבקה פידג'ן שהשתתפה בכמה מסרטיו ("סטייט פינת מיין", הכבוד של ווינסלו") ושאחד ממחזותיו המפורסמים של מאמט, "אוליאנה", נכתב בהשראתה.

קיבלת תגובות נגד ההגעה שלך לישראל?

"כולם אמרו לי שזה מסוכן. אמרתי שלא אכפת לי שיהיה מסוכן כאן, אני רק לא רוצה להיתקע בשדה התעופה ושתהיה אי נוחות. הגעתי לכאן וזה יותר מנוח, זה מרגש".

הרבה ישראלים ראו את עצמם כחלק מהעולם המערבי והתאכזבו מהאופן שבו העולם המערבי הגיב לטבח.

"דעת העולם היא בסופו של דבר דעת ארה"ב. ארה"ב ממנת את האו"ם שזו פארסה, ודעת ארה"ב זו דעת הממשל הנוכחי. אם הממשל הנוכחי היה תומך לחלוטין בישראל, דעת העולם הייתה חסרת משמעות. כשהממשל לא נמצא מאחוריכם במאה אחוז, דעת העולם נהיית רעילה. יש לי חברים שחורים שגדלו באזור הביצות בלואיזאנה ובזמנו, בימי ההפרדה, שאלתי אותם אם הם לא פחדו. הם אמרו: 'תמיד ידענו שהלבנים יכולים להגיע לביצות, אבל הם לא יעזבו אותן'. זו התשובה - תנו להם לשנוא אותנו כל עוד הם מפחדים מאיתנו".

(דייויד מאמט. צילומים בכתבה: דן חן)

אתה חושב שטראמפ יוכל להשיב את השלום במזרח התיכון?

"כשטראמפ היה בתפקיד היה שלום במזרח התיכון, היה את הסכמי אברהם. מה זו פוליטיקה מלבד פחד? למדינות אין חברים אלא אינטרסים. אם האינטרס של העולם זה להיות חברים של אמריקה, זה טוב לישראל. אם עזה וישראל לא יכולות להסכים שישראל תתקיים, התשובה של ממשל טראמפ הייתה לשים את הלחץ במקום אחר".

גם בסרטים שלך אתה מראה את הטבע הרע של בני האדם, האופן שבו ניתן לבצע בהם מניפולציות ולשקר להם.

"בני האדם לא טובים בכלל בלי חוקים, כי אנו עוקבים אחרי הדחפים שלנו. אנחנו צריכים כללים. הדרך היחידה לשמור על שלום היא באמצעות כוח. השאלה היא למה להמשיך ללחוץ על כפתור שלא עובד? מה שטראמפ עשה הוא הבין שהכפתור של לעשות שלום עם הפלסטינים לא עובד והוא חייב לעשות משהו אחר ולכן הלך על הסכמי אברהם. אנחנו צריכים להבין שמה שאנחנו עושים לא עובד, זה תקף גם במשא ומתן על החטופים". איך עושים את השינוי הזה?

"לאנשים יש תופעה פסיכולוגית של חזרתיות, מהמרים פושטים רגל כי הם חושבים שאם הם יהמרו עוד פעם אחת הם יצליחו. יכול להיות, אבל סביר להניח שתפסידו הכל לפני. מאוד קשה לשבור הרגל ולכם יש את הסיכונים הכי גדולים בעולם – האהובים שלכם, התרבות, המדינה, הדת. לפעמים חייבים להפסיק לעשות מה שלא עובד. אחד הדברים שעוזרים לאנשים הוא להבין את האפשרות האחרת שיש להם. ב'אלכוהוליסטים אנונימיים' מבינים שלאנשים בלתי אפשרי להגיד שהם יהיו פיכחים לשארית חייהם. אז שואלים אותם – 'האם תוכל להיות פיכח עד מחר בבוקר?' והם אומרים כן. ואז שברת את ההרגל של אדם שאומר 'אני לא יכול ולא רואה אפשרות אחרת'. ברור שאי אפשר להתחייב לשארית החיים. יש לך את הכוח ליום הקרוב אז סביר להניח שגם מחר יהיה לך את הכוח הזה וכך את שובר את ההרגל, יום אחר יום. הלחץ עליכם הוא כל כך גדול שאתם חייבים לשנות את דפוס החשיבה".

אתה חושב שה-7.10 שינה את העמדה של יהודים בארה"ב?

"זה עשה את זה גרוע יותר. רוב התקשורת בארה"ב היא סופר ליברלית אז כל מה שהם רואים זה את מילת הקסם כן אבל... תמיד 'צריך' להבין את נקודת המבט של הצד השני. הבעיה בארה"ב זה שהיהודים לא מנצלים את הכוח הפוליטי שלהם. יש לנו ממשל שחושב איך לרצות את המוסלמים כי הם חושבים שהיהודים יתמכו בהם בכל מקרה".

(מאמט ואשתו השחקנית רבקה פידג'ון)

מאמט נולד ב-1947 בשיקגו והתפרסם בתחילת שנות ה-70 בזכות מחזותיו "סטיות מיניות בשיקגו" ו"אמריקן בפאלו". כתיבתו, שרצופה בקללות, דיבור מהיר, חצאי משפטים ודמויות שחותכות ומשלימות זו את משפטה של האחרת, הפכה אותו לכוכב של ממש, שינתה את פני ברודווי והובילה לגל חקיינים שניסו לשחזר סגנון זה. לאחר שזכה בפרס פוליצר בשנת 1984 עם המחזה "גלנגרי גלן רוס", היה מאמט מהמחזאים היחידים שהצליחו לעבור בהצלחה לעולם הקולנוע כתסריטאי ובמאי.

בין היתר כתב את המותחן "שם המשחק", העומד לפרס האוסקר על הסרט "פסק דין" בכיכובו של פול ניומן, עיבד את ספרו של המינגווי "הדוור מצלצל פעמיים" לסרט בכיכובו של ג'ק ניקולסון, כתב את סרט המאפיה הקלאסי "הבלתי משוחדים" על הגנגסטר אל קאפונה שגילם רוברט דה נירו, עיבד את המחזה שלו "גלנגרי גלן רוס" לסרט קולנוע עתיר כוכבים (קווין ספייסי, ג'ק למון, אל פ'צינו ועוד), כתב את הסאטירה הפוליטית "לכשכש בכלב" בכיכובו של דסטין הופמן עליה העומד לאוסקר בפעם השנייה וגם את התסריט לסרט ההמשך ל"שתיקת הכבשים" – "חניבעל" בכיכובו של אנתוני הופקינס. יחד עם זאת ככל שהפך לגלוי ובוטה יותר בדעותיו הפוליטיות, כך פחתה עבודתו הקולנועית והוא התמקד בשנים האחרונות בכתיבת ספרים ומאמרים.

אתה חושב שהיום יותר קשה להגיד את הדברים כפי שאתה חושב?

"השאלה היא מה המטרה שלך – להתקבל אתה יכול לנסות, אני פשוט אהבתי לכתוב ולא ניסיתי להתקבל לאנשהו. גם אם אתה מנסה לוודא שתמיד תתקבל למועדון, זה לא אומר שתתקבל אליו".

יש כותבים היום שאתה אוהב את הכתיבה שלהם?

"כן, צ'רלי קאופמן ופול תומאס אנדרסון".

בדרך כלל זה קשה לבצע את המעבר מכתיבת מחזות לסרטים. איך הצלחת לעשות זאת?

"הדבר הקשה ביותר הוא לכתוב את העלילה. צריך להבין איך העלילה עובדת וכך אתה יכול להבין איך לכתוב סרטים ומחזות. מה שהיה מאוד שימושי עבורי מגיל צעיר הוא שאני עשיתי כסף בתיאטרון מלהביא אנשים למושבים. אם הם לא באו, לא הרווחתי. זה היה שיעורי הבית שלי כמחזאי - מתי הקהל מאבד תשומת לב, לא צוחק, לא מבין משהו, אז אותו דבר תקף כשאני כותב סרט. אני צריך להרגיש שאני גורם לאנשים לעקוב אחר העלילה, לכתוב מונולוג שהוא לא ארוך מדי, לעשות את הסרט הטוב ביותר שאני יכול. אני עובד כדי להשיג את תשומת ליבם".

אתה מרגיש שאנשים פירשו את התסריטים שלך באופן שונה מהאופן שבו כתבת אותם.

"אנשים הם טיפשים, אני אחד מהם, אבל חכם יותר בדברים מסוימים. אנשים מפרשים דברים בהתאם לדעות שלהם. השאלה מה אני רציתי לכתוב היא תמיד בטקסט. מה התכוונתי בזה? הטקסט זה מה שהתכוונתי. אתם חופשיים לעשות עם זה מה שאתם רוצים. לא אכפת לי מה אנשים חושבים וגם אם היה אכפת לי מה אני יכול לעשות לגבי זה? זו לא האחריות שלי. היה בתיאטרון הרגל נורא שנקרא טוקבק, כשאתה צופה במחזה ואז מדבר עליו עם השחקנים, זו תועבה. המטרה היא לא שאנשם יסכימו וינתחו אותו אלא לתת להם לחשוב עליו כמה שעות אחרי, זו לא האחריות שלי לפרש להם את זה".

אתה חושב שהיום יותר קשה ליצור סרטים שעיקרם הוא הדיאלוג כמו שיצרת כי התעשייה הולכת לכיוון של שוברי קופות וסרטי קומיקס?

"התעשייה תמיד משתנה, כמו שהכל משתנה מסביב. ערים גדלות, הטכנולוגיה משתנה והתרבות משתנה. וודויל הוחלפה בסרטים שהוחלפו בטלוויזיה שהוחלפה בסטרימינג. מה אתה יכול לעשות? צריך להבין את זה שהדברים משתנים ולהבין מה גורם לשינוי. לפעמים אנחנו לא יכולים לעשות דבר לגבי זה".

היית רוצה לכתוב תסריט סביב ישראל?

"סרטים הם סוג של עולם חלומות, אנחנו חולמים על הדברים האלה שהם לא רציונליים. יש מעט סרטי מלחמה טובים כי הם תמיד בסוף עוסקים בקונפליקט פשטני של טוב מול רע. ביג פאקינג דיל. זה בזבוז זמן להתעסק במה שגם ככה מעסיק אותנו כל הזמן. הדוגמה הטובה ביותר שראיתי לסרט טוב בנושא היא 'ביקור התזמורת'. הם עוסקים בנושא אנושי אבל לא מנסים לפתור את הבעיה ואת הקונפליקט הערבי-ישראלי באופן מלאכותי".

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים ה-26 מתקיים בסינמטק ת"א וברחבי העיר בין ה-14-20 באוגוסט. לכל הכתבות מהפסטיבל >> לחצו כאן.

לפרטים נוספים ולהזמנת כרטיסים >> לחצו כאן