מרד הנעורים: סרטים על בני נוער שהולכים נגד התלם

שתיקה רועמת (2018)

שנת 1956. במהלך התגנבות לקולנוע במערב ברלין, נחשפים תיאו וקורט לתמונות מהמרד ההונגרי בבודפשט. עם שובם למזרח ברלין, הם מצליחים לשכנע את חבריהם לתיכון לקיים דקת דומייה ספונטנית, לאות סולידריות עם קורבנות ההתקוממות. מחווה זו מכה גלים הרבה יותר מכפי שציפו והתלמידים הופכים לכלי משחק פוליטי בגרמניה המזרחית הפאשיסטית. בעוד מנהל התיכון מנסה לתרץ את המעשה כאקט של שובבות נעורים, שר החינוך מתערב ומכריז על הפעולה כאקט של מרי. הוא דורש לקבל לידיו את שמו של ראש המרד, אך התלמידים מחליטים לדבוק יחד, בהחלטה שתשנה את חייהם לנצח. הבמאי הגרמני לארס קראומה מציג דרך התמודדות התלמידים עם הממסד את החיים במזרח גרמניה בתקופה של פחד והסתרה ואת דריסת האינדיבידואל לטובת הקולקטיב (הכיתה מצד אחד והמשטר מצד שני), תקופה שבה עדיין חומת ברלין לא הוקמה וסימלה סופית את ההבדל בין המזרח למערב. משל על איך מנגנון שלטוני חסר מעצורים פועל ואיך נוהגים באלו שמעזים להביע דעה שונה מדעת הרוב השולט.

מרד הנעורים (1955)

אי אפשר שלא לערוך כתבה זו בלי הסרט שמייצג יותר מכל מרד נגד הדור הקודם, היה האב הרוחני של סרטי התת ז'אנר של נוער מורד, היה מועמד ל-3 פרסי אוסקר ואחד הסרטים היחידים בכיכובו של מי שמסמל יותר מכל את המורד הנצחי – ג'יימס דין. בסרט מגלם דין את ג'ים בן ה-17, נער מתוסבך המגיע לעיירה חדשה ולבית ספר חדש. בניסיונותיו להשתלב עם התלמידים הוא מסתבך במרוץ מכוניות בעל השלכות הרסניות. תוך ביקורת נוקבת על מערכת החינוך והמשטרה שלא יודעים להתמודד עם הנער האבוד, היחס להומוסקסואלים בתרבות האמריקנית השמרנית שהיה בעל ייצוג חתרני בתקופת קוד הייז (הצנזורה שנכפתה על אולפני הקולנוע) והצגת חוסר גמישות של הממסד, יצר ניקולס ריי סרט שרלוונטי גם יותר מ-60 שנה אחרי.

והיה אם... (1968)

סרטו של לינדזי אנדרסון זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן והוכתר לסרט הבריטי ה-12 הטוב בכל הזמנים ע"י מועצת הסרטים הבריטית, אולם עורר שערורייה גדולה עם צאתו והוגבל למבוגרים בלבד. מיק טראוורס הוא תלמיד מרדן שמסרב להשלים עם העריצות של הפנימייה שהוא לומד בה. אחרי שהוא מוכה באכזריות על ידי מנהלו, מיק מארגן מרידה, וזו מסתיימת בדם, אש ותמרות עשן. סרטו של אנדרסון מציג דיון מעמיק על הפער בין סמכות דורסנית לאינדיבידואליזם משוחרר ועודנו חזק ונוקב גם היום.

מועדון ארוחת הבוקר (1985)

דוגמה אופטימית יותר למרד נעורים היא סרט הקאלט של ג'ון יוז, שהפך לאחד מהסרטים המזוהים ואהובים בשנות ה-80. הסרט עוקב אחרי חמישה בני נוער, אשר כל אחד מהם מייצג צעיר סטריאוטיפי שונה בתיכון בארצות הברית של שנות ה-80, הנמצאים ביחד בריתוק. במהלך הסרט מגלה כל אחד מהצעירים שחבריו עמוקים יותר מהסטריאוטיפים שלהם ויחד הם מורדים נגד המוסכמות החברתיות שמגדירות אותם על ידי הממסד ועל ידי חבריהם.

שמתי ברז למורה (1986)

שנה אחרי "מועדון ארוחת הבוקר", ביים ג'ון יוז עוד קומדיית נעורים קלאסית. על פניו הסרט עוסק בעלילות יום ההברזה של התלמיד המקובל והמבריק פריס ביולר (מתיו ברודריק) עם חברתו סלואן וחברו קמרון בשיקגו, אך למעשה הוא מהווה קריאת תיגר נגד דור ההורים שמנסה לקבע אותם וכלל לא מודע לרצונותיהם ולאופיים האמיתי וסאטירה נגד הממסד החינוכי השמרני והמגוחך כפי שמוצג בדמות מנהל בית הספר שיוצא למרדף אחר החבורה המורדת.

העולם שבפנים (2001)

אניד (ת'ורה בירץ') ורבקה (סקרלט ג'והנסון), הן שתי נערות בלתי רגילות, שלא מסתדרות עם העולם המודרני מסביבן, עולם של רשתות למזון מהיר, עולם שנברא על פס הייצור של אמריקה החדשה. אניד ורבקה לא חוסכות מאף אחד את הפרשנות הבלתי מצונזרת שלהן, בזמן שהן מנסות למצוא את מקומן באותה אמריקה, על שלל הקניונים, המלאכותיות ורשתות המזון המהיר שלה. השתיים נלחמות לשמור על זהותן ועל הדברים ששומרים אותן שפויות בקומדיה השחורה בבימויו של טרי זוויגוף, המבוססת על ספר הקומיקס הנחשב של דניאל קלובס. סרט שהיה מועמד לפרס האוסקר לתסריט המעובד והפך עם השנים לסרט פולחן ולאחד הסרטים שהזניקו את הקריירה של סקרלט ג'והנסון תוך מתן סאטירה חריפה על התרבות הפופולרית הריקנית.